עמותת 'אדמתי' עתרה הבוקר (19.06.18) לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בבקשה לקבל צו על תנאי המורה על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לנמק מדוע אינה מבטלת החלטה שלה (מיום 9.2.2017), לפיה רמ"י לא תחיל 'החלטות מיטיבות' בכל יישוב בו הוגשה תביעה ל'זכויות היסטוריות' או ל"תנאים מטיבים'. על ההחלטה חתומה עו"ד מיכל קראוס, יועצת משפטית באגף חוזים לדורות ברמ"י. זאת לאחר שניסיונות חוזרים ונשנים של הנהלת העמותה להיפגש עם מנהלי רשות מקרקעי ישראל נדחו.
לצד אדמתי עותר נגד רמ"י גם החבר גיל ורדי, החוכר נחלה במושב צופית ליד כפר סבא. בקשתו של ורדי למימוש זכויות על פי החלטה 1464 נדחתה לנוכח קיומה של תביעה לזכויות היסטוריות של האגודה בה הוא חבר.
בבית המשפט העליון מתבררת עתירה דומה נוספת, שהגיש קיבוץ בית אלפא, במסגרת בג"צ 1455/18.
עתירת אדמתי, שהוגשה באמצעות עו"ד קמינצקי, מתבקש בית המשפט להפוך את הצו על תנאי למוחלט ולחייב את רמ"י בהוצאות, לנוכח התנהלות פסולה במישור המינהלי-חוקתי, ואף במישור המשפט הפרטי.
נטען בעתירה כי "רשות מקרקעי ישראל, , פועלת בכל כוחה, תוך שימוש לרעה בכוחה השלטוני המנהלי והמונופוליסטי ובהיותה מנהלת המקרקעין, למנוע מחוכרים וותיקים של קרקע חקלאית את זכותם הלגיטימית לנהל הליך משפטי מול רמ"י בגין זכויות היסטוריות על הקרקע."
"למהלכי רמ"י", נטען בעתירה, "אין שמות יפים ואין תארים מחוכמים". רמ"י פועלת בכוחניות ושוללת מיישובים שלמים את התנאים השווים והשוויוניים לכל, במטרה לגדוע הליכים משפטיים ולמנוע הגשת תביעות המתנהלות כנגדה בגין טענות לגיטימיות של חקלאים ביישובים.
בעתירתה קובעת אדמתי, כי מדובר באפליה חסרת תקדים, תוך שימוש לרעה בכוח עצום המוקנה לרמ"י ותוך ביצוע מדיניות שמשמעותה אחת: מניעת זכות הגישה ו/או הפניה של אזרחי מדינה לערכאות, תוך מעשים בלתי מתקבלים על הדעת ואשר חורגים מכל מתחם של סבירות ומידתיות.
העתירה של אדמתי הוגשה על רקע אפליית חברים ביישובי אדמתי, שהיישובים שלהם הגישו תביעות נגד רמ"י בגין זכויות היסטוריות. תביעות אלו מבוססות על טיעונים קנייניים ולפיהם על פי הסכמי החכירה המקוריים של מי מבין היישובים ובהתחשב בעובדה שחברי היישובים מימנו את רכישת הקרקע (כולה או חלקה), ביצעו השקעות שונות בקרקע ושמרו עליה, הם זכאים שיוחל עליהם דין ספציפי ביחסים שביניהם לבין המשיבה. האפשרות להגשת הליכים פרטניים הוכרה מפורשות במסגרת בג"צ 244/00 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, הידוע בכינויו כבג"צ הקשת המזרחית
במוקד העתירה מפורטת החלטת רמ"י, לפיה בכל מקרה בה קיימת תביעה לזכויות היסטוריות, תסרב רמ"י לטפל בפניות למימוש זכויות החוכרים על פי החלטות המינהל. "מדובר בהנחיה גורפת, האוסרת על הפעלת שיקול דעת מינהלי מכל סוג שהוא או התייחסות לפרטי הבקשה."
מהנהלת אדמתי נמסר: ההחלטה על הגשת העתירה התקבלה לנוכח פניות רבות מספור, מיישובים וממתיישבים, שמדיניות רמ"י מונעת מהם לממש זכויות קיימות וזכויות שנקבעו בהחלטות מינהליות פומביות, מחייבות ושוויוניות. בנוסף לכך, הגיעו אל אדמתי תלונות על לחצים שמפעילים פקידי רמ"י על חקלאים ועל אגודות להסיר את שמותיהם מתביעות המתנהלות בבתי המשפט, וזאת כתנאי לכך שהמקרים הפרטניים שלהם יטופלו, ו/או יינתן להם שירות כבעבר.
אחת הדוגמאות הקשות והמטרידות ביותר בנוגע להתנהלותה חסרת תום הלב של רמ"י נוגעת לכך שרמ"י חותרת באופן שיטתי תחת האפשרות לבצע "בירור הוגן" של התביעות בגין הזכויות ההיסטוריות, תוך ענישה קולקטיבית קשה וחמורה. במסגרת הליכים משפטיים עמדה רמ"י על כך, שאל כל עתירה של אגודה שיתופית יצורפו כל חברי האגודה. החל מהרגע בו החלה רמ"י ליישם את מדיניות הענישה הקולקטיבית, ביקשו חלק מחברי האגודה שלא לנהל את התביעה, על מנת לזכות "כאן ועכשיו" ב"הטבות".
בית המשפט העליון מתבקש להתייחס למדיניות רמ"י לפיה גם במקרים בהן האגודה משכה את תביעתה ונותרו רק מספר חברים תובעים, מונעת רמ"י מכל חברי האגודה את התנאים "המטיבים" וזאת גם כנגד חברים שאינם כלולים בהליך.
בעתירה מפורט מקרה אופייני להתנהלות רשות מקרקעי ישראל. מושב צור משה נתקל "במענה" לתביעה שהגיש, לענישה קולקטיבית ולסירוב קולקטיבי מצד רשות מקרקעי ישראל לטפל בכל ענייניו של המושב. בשורת החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על ידי כב' השופט זפט, נפסלה מדיניות ענישה זו של רמ"י.
רקע נוסף, אדמתי:
עמותת אדמתי הוקמה בשנת 2002 ומאגדת כ 150 יישובים מתוך כ- 270 מושבים וקיבוצים שעלו על הקרקע לפני הקמת המדינה. רוב היישובים חברים בתנועות ההתיישבות והמייחד המשותף ליישובים וותיקים אלה הוא כי מחזיקים הם בחוזי קק"ל, יק"א, או פיק"א, המקנים זכויות קנייניות מהותיות בקרקע.
בין מטרותיה של אדמתי, מאבק להכרה בזכויות ההיסטוריות והלגיטימיות של היישובים הוותיקים, הנובעות מהזכויות הקנייניות של המתיישבים והיישובים, תרומתם להליך הקמת היישובים, ומעצם שמירת הקרקע, מימוש זכות הקניין והריבונות הלאומית השבחתה וההגנה עליה כחלק בלתי נפרד מגבולות המדינה שבדרך. כמו כן פועלת העותרת להכרה בזכויות ההיסטוריות (חוזי קק"ל יק"א ופיק"א) של היישובים הוותיקים בהשתתפותם ברכישת הקרקע, בהשבחת קרקעות מוזנחות במשך מאות שנים, בלתי מתאימות לעיבוד חקלאי מודרני, חלקן מוצפות ובלתי מנוקזות, לא מסוקלות, בעיקר באזורי ספר ובתנאי בטחון אישי קשים. זכויות אלו נובעות מההשקעות בהכשרת הקרקע לשימוש בה ומהקמת תשתיות לקיום היישובים ועבוד הקרקעות והשבחתן כגון מים, דרכים, תחבורה, מבנים ועוד.
עתירה פרטנית על ידי קיבוץ בית אלפא כבר הוגשה במסגרת בג"צ 1455/18 בית אלפא נ' רשות מקרקעי ישראל התלוי ועומד בפני בימ"ש נכבד זה.
רקע נוסף, העתירה:
המדינות של רמ"י יוצרת בפועל מצב בו חוכר המבקש למצות זכויות שבחוזה החכירה הפרטני אשר הינו צד לו, המיטיבות ביחס להסדרים תקפים שנקבעו ע"י מועצת מקרקעי ישראל בהחלטותיה - לא יהיה זכאי להקלות ולתנאים מיטיבים לפיהם נוהגת המינהל רשות מקרקעי ישראל עפ"י החלטות מועצת מקרקעי ישראל המאוחרות למועד תחילת החכירה, ויחולו עליו, לכל דבר ועניין, הוראות חוזה החכירה הפרטני.
במדיניותה של רשות מקרקעי ישראל טמון חוסר סבירות מהותי ודרמטי הרבה יותר. במה דברים אמורים? הזכויות במקרקעין הכפופים לזכות חכירה לדורות מתחלקות במישור הקנייני בין זכות החכירה לדורות וזכות החזרה של הבעלים (ה-reversion), בהתייחס למקרקעין במועד תום תקופת החכירה. בתווך עומד הסכם החכירה הקובע התניות והוראות שונות. תביעתם של היישובים שהגישו תביעה לזכויות היסטוריות נוגעת לבסיס ההתקשרות החוזית, בשים לב לשינויים שחלו עם השנים בזכויות שהוקנו במקרקעין בחזקתם, ובמארג היחסים, כמו גם בסיס ההסכמה שבין מקימי היישובים לבעלים הרשמי של הקרקע –הקרן הקיימת לישראל. המתיישבים מימנו פעמים רבות (כנטען בתביעות הפרטניות) את רכישת האדמה וביצעו השקעות עצומות בכסף ובשווה כסף במקרקעין ושמירה עליה והסכימו למתווה החכירה על רקע היחסים האידאולוגיים שהיו מקובלים ותקפים בעת ההיא בין המתיישבים האידאליסטיים לבין הקק"ל. רוב היישובים היו למעשה יישובי "קו עימות" וקבעו את גבולות המדינה שבדרך.
רמ"י פוגעת בזכות הגישה לערכאות המשפטיות שהינה במעמד של זכות חוקתית; התנהלותה הינה שימוש פסול בכוחה השלטוני והמינהלי ונגועה בחוסר תום לב, עת יש החלטת מדיניות גורפת ללא הפעלה של שיקול דעת פרטני.
ליישובים נגרם עקב כך נזק כלכלי כבד שבא לידי ביטוי, בעיקר, בחוסר אפשרות לממש בניה למגורים. לאור התמשכות ההליכים, תוך שפקידי רשות מקרקעי ישראל מנהלים מדיניות סחבת והתשה, נגרמים נזקי עתק בשל העדר האפשרות לעשות שימוש במקרקעין בזמן סביר, כשברקע גם חלה עליה חדה במחירי הקרקעות.
המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מ. חשין קבע (בפרשת ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות), כי "חסימת הדרך לבית-משפט – בין במישרין ובין בעקיפין – ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה- raison d’etre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה. באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותעלמנה זכויות-היסוד... בחסימת הדרך לבית-משפט ייעלם ואיננו הדיין, ובאין דיין יעלם אף הדין עמו".
