תקציר המפגש
דודו קוכמן
שמח לפתוח את השולחן העגול ה- 12 למרחב הכפרי, אשר בו נעסוק בחוסנה של הקהילה הכפרית בשעת משבר והעמדה המוסדית למצב שהוא בהחלט נושא טעון.
מבקש להודות לחברי: פרופ' רחל אלתרמן שיזמה את הנושא ולפרופ' מיכאל סופר, שפועלים יחד עימי לקיומו של השולחן העגול.
השולחן העגול מתארח בכל מפגש באקדמיה אחרת, והפעם אנו שמח להתארח במכללה האקדמית ספיר, שהיא והקהילות סביבה הם עדים אוטנטיים למצבי משבר ומצוקה, בייחוד לאור מבצע "צוק איתן" וזה אך טבעי שנקיים את הדיון בנושא כאמור במכללה זו.
לפני שאני מזמין את נשיא המכללה, פרופ' עומרי ידלין, ברצוני לדווח כי בפגישה שקיימנו זה עתה הצגנו בפני פרופ' ידלין רעיון, שהמכללה תהפוך למכללה המתמחה במרחב הכפרי. מדובר על התמחות בהכשרה, מסלולי לימוד ומחקר. אני שמח לציין כי זכינו לאוזן קשבת ואף המכללה מבקשת לקדם רעיון זה לידי מציאות.
מבקש להזמין את פרופ' עומרי ידלין, נשיא המכללה.
פרופ' עומרי ידלין, נשיא מכללת ספיר
שמח לארח את משתתפי השולחן העגול ה-12 במכללה.
המכללה עברה שינויים רבים בשנים האחרונות, ויש בה מס' מסלולי לימוד ייחודיים. המכללה נותנת מענה לאוכלוסייה רבה גם באזור וגם לסטודנטים שבאים לגור באזור ומשתלבים בלימודי המכללה.
הרעיון שהועלה ע"י דודו, הוא במידה מסוימת פריצה לדלת פתוחה, שכן עולה גם צורך מהשטח לקיים הכשרה למנהלים בחקלאות, וכבר שנים מתקיימת במכללה תכנית להכשרת מנהלי קהילה, ובשנה הבאה אנו מתכננים לפתוח במכללה קורס בנושא אגודות שיתופיות. מאחל לכם מפגש פורה.
דודו קוכמן
מודה לפרופ' ידלין ושולח ברכות החלמה לפרופ' זאב צחור, שבשל מחלה נאלץ לבטל השתתפותו בשולחן העגול.
מבקש להזמין את מר ברוך שוגרמן, מנהל השרות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה, שידבר על "חוסן חברתי בקהילה".
ברוך שוגרמן, מנהל השרות לעבודה קהילתית, משרד הרווחה
כשמדברים על חוסן צריך לדבר על איומים פיזיים (בטחון, אסונות טבע), חברתיים, פוליטיים (פירוק ונטישת ישוב) וכלכליים. האיומים קשורים ומשפיעים אחד על השני.
אדג'ר, שעסק בחוסן החברתי, דיבר על שלושה דגמים של חוסן:
א. התנגדות – במשבר יש התנגדות, והתפקוד כבר לא אותו דבר. אם חסון, משמעותו שנשאר מעל קו מסומן ואם לא אז נוצר משבר (תפיסת חוסן הנדסי).
ב. שיקום – תפיסה שיקומית להחזיר לרמת תפקוד קודם לאחר שקורה משבר.
ג. יצירתיות/המרה – קרה משהו והייתה ירידה יש עליה למשהו שונה ואחר ממה שהיה, ולפעמים זה מצב טוב יותר.
קיימת קורלציה בין שלוש סוגי החוסן (חברתי, כלכלי ואקולוגי).
גוון תפקודי – ככל שתיקח יותר תפקידים ממשבר נהיה יותר חסונים.
תלות במשאבים – האם המשאבים הם מתוך המערכת או מחוץ למערכת.
צח"י נבנה על כך שמי שנמצא צריך להתמודד, קרי הוא בתוך הקהילה.
בהגדרה של חוסן מדברים על תהליך שלא קורה מעצמו אלא תהליך מכוון. רוצים להגיע לעתיד עם תפקוד מיטבי וטוב יותר.
פרמטרים של ירידה בחוסן הקהילתי
ירידה בתפקוד של מנהיגות קהילתית, ירידה באיכות הקשרים, עליה בסכסוכים , קשיחות, שחיקת משאבים, ירידה בנגישות למשאבים, זמן ארוך להתאוששות, ירידה בתחושת הקהילתית, ירידה בתקשורת אקטיבית ופגיעה בנורמות וערכים קהילתיים (נורמות שהיו לא מקובלות על חברי הקהילה).
תובנות מתפיסה הסוציו-אקולוגית
- פיקוד ושליטה במערכת (תפיסה צבאית), אך בתפיסה של חוסן קהילתי לטווח ארוך זה לא עובד.
- גישה דו כיוונית – המנהיגות צריכה להיות קשובה למה שבא מלמטה (הדוגמא של צח"י שלא קשור לגוף מרכזי, אלא בא מלמטה). גם אלה שלמטה צריכים להיות מחוברים כלפי מעלה.
יש שוני של חוסן של קבוצות שוני בתוך קהילות וזה משתנה (בין ישובים, בין מועצות). רשתות יכולות להגדיל את החוסן או להחליש אותו (תלוי בסוג האיום).
שיפור החוסן הקהילתי חברתי
חינוך, מנהיגות, חיזוק גורמי התערבות, הסרת חסמים לפיתוח כלכלי, חינוך קבוצות ותת קהילות, פיתוח וחינוך רשתות חברתיות.
פיתוח החוסן
פיתוח מתמשך של החוסן בתפיסה רב ממדית. עיצוב מענים טקטיים וארגוניים לאירוע משבר, ויישום תהליכים חברתיים קהילתיים מחוללי חוסן.
משמעות למרחב הכפרי
יש למפות את מרכיבי החוסן של כל ישוב וכל מועצה. תהליכים ארוכי טווח יבנו או יחלישו את החוסן יותר מאירועים בודדים. תלות במשאבים ובגורמים חיצוניים יכולה להוריד לטווח ארוך. אי אפשר להפריד בין שלושת הגורמים בבניית החוסן. חייבים להתייחס לכולם, כולל ההשפעות ההדדיות שלהן. צוק איתן השפיע על חצי מדינה אך הוא עדיין אירוע ברצף של אירועים.
תמי שאולקר, סגנית מנהל מחוז דרום, משרד החקלאות
כיצד משרד החקלאות מעורב בחוסן הקהילתי במצבי חירום? הוא מוגדר גם לפיתוח הכפר. קהילה שחזקה בשגרה תתמודד טוב יותר מקהילה שאינה חזקה בשגרה.
המשרד רואה את החקלאות כבסיס להתיישבות. האוכלוסייה בכפר נמצאת בפריפריה ובגבולות ויש הסתכלות אופטימית יותר מבחינת האוזן הקשבת ותפיסת משרד החקלאות. "אין מדינה בלי התיישבות, ואין התיישבות בלי חקלאות". שטחים מעובדים שומרים על גבולות וגם קהילות תוססות שחיות שם.
המשרד בזמן שגרה פועל בתחומים כלכליים – הגדלת אמצעי יצור (הגדלת שטחים חקלאיים) ובתחומים חקלאיים – קרקע, מים ותחומים נוספים והמשרד ממקד סיוע מיוחד לפריפריה. מדובר על כך שהישובים צריכים לחשוב איך הם רואים את עצמם לטווח קרוב או רחוק. האם הם רוצים לגדול קהילתית או האם צריך להגדיל את מס' הנחלות ו/או גודל הנחלה.
בודקים האם אמצעי היצור יכול להחזיק קהילה ופיתוח דמוגרפי. נעשית חשיבה של ניתוח דמוגרפי לישובים (הרחבות, קרקע), הגדלת היצע המים.
הגישה של תמיכה לדונם מעובד (כפי שהשוק האירופי עושה זאת), היא דבר חדש שעומד להיכנס.
הרחבת אמצעי היצור – תלוי בהון והשקעות. המשרד עומד לתת מענק שבין 40% ל-60% השקעות לחקלאים.
חינוך כלכלי הוא מוקד חשוב.
המשרד מוביל כבר כמה שנים גם עיסוקים נוספים שהם לא חקלאות ישירה כמו: עיבוד תוצרת חקלאית, תיירות וגם תעסוקות אחרות.
גם החלטת מועצת מקרקעי ישראל עוזרת בכך.
המשרד תומך במענקים. גם בהכשרה וגם בסיוע אחר. הרבה מאד מתושבי המרחב הכפרי לא יודעים איך לעשות הסבה. מסייעים בקורסים שעוסקים בהיבט יזמי, תעסוקתי, תיירותי וגם בתחומים אחרים. עוסקים גם בקורסים של מנהיגות קהילתית, גישור והכשרת צוותי חירום.
בנושא של חוסן קהילתי יש עידוד של סיוע וזה מסייע שיקבלו דברים. וזה מפעל קהילתי להכין תכנית אב של הישוב.
כדי שהחקלאות תוכל לעבוד בעתות חירום פועלים להכניס מיגוניות בשטחים חקלאים (חממות וכו').
המשרד מעדכן את הקול קורא שלו. יש קול קורא לשיווק מאורגן והמשרד פתוח לשינויים כדי לחזק את החוסן.
המשרד במחוז, מהווה כתובת גם במצב של שגרה ורגיעה ובוודאי שבמצב חירום. מצליחים להיות מתכללים לסייע בכל מצב (פגיעה ברפת, בלול). המשרד מחבר בין השירותים השונים. המענה במשבר הוא ניתוב למתן מענה ע"י גורמים שונים. פגיעה בשטחים שלא ניתן לגשת אליהם היא דוגמא למעורבות של משרד החקלאות עם רשות המיסים על סך פיצוי. קיימת ביקורת על רשות המיסים , על ההבנה שלהם את המצב. בסוף נקבע מודל מסוים, אך לא גמרו לפצות המבצע הקודם וכמובן עוד לא על הנוכחי.
אורנית רוזנבלט, פסיכולוגיות קלינית בכירה, מנכ"לית המרכז הפסיכולוגי שער הנגב
מהי טראומה ומה קורה לקהילה שחווה טראומה? מה קורה שיש "צבע אדום"? איך זה משפיע על כל תושב.
הטיפול הוא בשיחות טלפון, ביקורי בית, מפגשים במרכז חוסן ויציאה לאחר נפילות וכניסה לבתים באזור הנפילה.
למרכז היו הרבה פניות משדרות. מרכזי החוסן מתקיימים כבר 7 שנים והם על 3 רגליים (פיזי, כלכלי וחברתי) יש קשר בין הרגל הקהילתית והפרטנית וה----. במצב שגרה יש לחשוב על החירום, זה מרגיע את הקהילה שיודעת איך להיערך. בשדרות היו הרבה מפגשים, שיחות טל, ביקורי בית ועוד.
בשער הנגב התפנו משפחות מאזור ומצאו עצמם נודדות בלי לדעת לכמה זמן וכשהתפנו היו רק פינוי חלקי. האב פעמים נשאר באזור והאם שמטופלת ב 2-3 ילדים נאלצת לעזוב עם ילדיה ולפרידה זו היו לה משמעויות. יש הבדל בין קהילות ונורמות התנהגות שמשפיעות על כל קהילה.
הקושי לשרוד היה בעייתי בגלל המרחק. המדינה הייתה לדאוג גם לפינוי וגם לפריפריה. יש חשיבות לחיזוק הפריפריה.
רוב המטפלים במרכז חוסן הם מהאזור.
מה השתנה בצוק איתן? זה היה שונה גם בקרב הקהילות ובקרב הבוגרים. אובדן תקוה לפתרון אמיתי בגבול עזה.
השלכות נפשיות של המבצע – יש השלכות גם היום: פחד ממנהרות, תשישות וכאב נפשי, חוסר אונים. פניות רבות לטיפול הנפשי.
מהו חוסן? יכולת להתאושש.
אנשים במצב של טראומה לא יכולים להוציא מעצמם משאבים ונזקקים לסיוע. אנשים חיפשו את הלהיות ביחד, ארגון פעילויות חברתיות.
פרופ' רחל אלתרמן
מה מניע את הפורום ? כמומחית לעניין קרקעות, חסר מסגור של הדיון, כואב מעבר לכאב המיידי. המגזר ההתיישבותי איבד את אחד ממשאביו וחסר הפן הפוליטי-משפטי. ההפסד הצורב בבג"ץ הקרקעות שיקף והוא כל הזמן ברקע. יש להסתכל אחרת ומבקשת להעלות 2-3 נושאים. מה פירוש של שוויו של הטובין הציבורי של חוסן בעתות משבר? המוסדות השונים נותנים סטירות למרחב כפרי (ממ"י, תכנון, בג"ץ). בג"ץ הקרקעות בלתי ניתן להסבר. כאן אין ערך לקרקעות, אך ראוי לתת שיערוך כספי לשווי הנפשי של טובין דומם (חוסן קהילתי) בעתות משבר.
אילו היינו חברים באיחוד האירופי היינו הולכים לבית הדין
קורס בזכויות דיור ומקרקעין – זה חשוב.
תגובות
חיים ילין, ראש מ.א. אשכול
חוסן זה הכל, כשם כשיישובי מועצה הולכים להופעה של אלף איש ויוצאים כולם בהיי, זה חלק מחוסן.
מבקש לדבר על מערכת שיש בה כמה רגלים, רגלים שנבנו אחרי עופרת יצוקה.
3 קודקודים:
מיגון – שמסייע להצמיח קהילות ולשמור על הליכים.
אמון – אמון מול המערכות של המועצה (הממשלה לא קיימת), המועצה היא הכתובת היום. להאמין הכרחי כי יש חשיבות לאמון כדי לתת הוראות.
החוסן – חוסן נפשי (פנימי) שקשור להיסטוריה (דור רביעי) של 11 מצפים. אידיאולוגיה, שורשיות, קהילתיות שקשורה לשורדים.
המדינה שכחה במשבר שזה קיים כי ההתיישבות נתפסת כ"נדלניסטים".
לא הייתה חשיבה ארוכת טווח.
היום, אחרי "צוק איתן", שהייתה אחת המלחמות הקשות שעברו על ישראל, מבקש לשבור כמה סטיגמות: זה לא נכון שמה שעובד בשגרה עובד בחירום כי בחירום צריך חמ"ל, יותר עו"ס וכו'. גם אי אפשר לגיס מתנדבים מדובר במלכוד. המזרח התיכון משתנה, אך בישראל עדיין צמודים לתפיסות ישנות. כמי שבא מתחום הניהול, בצבא כשמתברברים הולכים אחורה למקום האחרון שמוכר ולכן יש לחשב מסלול חדש.
גאוות היחידה תתרום ותתחזק אם החוסן של המנהיגות המקומית תהיה דומה. זה קורה בין ראשי המועצות באזור.
ב-1.9 86% מהילדים הגיעו ללימודים. אין נטישה באשכול. מי שנולד וגדל באזור לא עוזב. לעומת זאת, מי שלא גדל באזור היה יותר פגיע והיה צורך לחזק את התקשורת ולהשמיע את הקול של התושב.
ההשלכות – עוטף עזה מאד מחובר וכאשר יש אירוע בטחוני יש קשר /רשתות חברתיות. בשבוע האחרון של המלחמה יש הפגזה על ניר עוז. על הירי הזה הורידו בנין של 14 קומות.
שער הנגב ואשכול מתמקדים באירועים ייחודיים כי הם באזורים אלא צריך לוודא שיהיה נשק ושתהיה התרעה על פצמ"רים שיהיה צבע אדום וגם פתרון לגילוי מנהרות. משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון עושים מאמץ למצוא פתרון.
בטווח ארוך משלמים מחיר על החוסן. מחיר החוסן דומה מאד לכיפת ברזל. חוסן של התושבים נותן לממשלה מרחב אדיר למשא ומתן.
סיכום: אחת הנקודות המרכזיות שישלמו מחיר יקר כי לא הייתה הכנה לכניסה למלחמה. הנחות שניתנו לתושבים לא משקפות מציאות. ולמשל הייתה צריכה להתקבל הוראה של משרד הביטחון לפינוי ישובים. אי קיומה של תכנית פינוי זו הפאשלה הגדולה.
נושא המנהור חמור יותר ממה שחשבו. נסדק בגדול האמון בממשלה למרות שיזמו תכנית.
שי חרמש
תגובה לאורנית – 3 אירועים (עמוד ענן, עופרת יצוקה וצוק איתן). בעופרת יצוקה לא היה מיגון ובעופרת יצוקה בכפר עזה היה פינוי בלי יד מכוונת. ואנשים שחזרו הביתה חזרו עם רגשות אשם כי חשו שברחו. בעופרת יצוקה 12 משפחות עזבו (3 לחו"ל). בעמוד עשן לא נלמדו הלקחים וכמות משפחות שיצאו הייתה קטנה ביותר וגם המבצע היה קצר וגם היה מיגון ומי שיצא, יצא עם ברכת הדרך ולא היה כל שבר.
בצוק איתן זה סיפור אחר כי יש מקדמית על מה זכותו של האזרח לדעת כאשר התגלו המנהרות. יש חובה למסור מידע.
נאמר כי ממשל לא צריך לידע תושבים אלא לשמור עליהם.
בשבוע האחרון הם ריכזו מאמץ וירו הרבה פצמ"רים בבת אחת.
הישובים לא היו מוכנים לפצמ"רים, וסיפור המנהרות – הוסתר.
השאלה של טפול במפונים – אם הם לא היו מאורגנים זו הייתה קטסטרופה כי בשל סיבות כספיות המדינה לא סייעה.
התנועה הקיבוצית עמדה וסייעה, וגם ויצ"ו פתח שעריו אך זה עלה כ-60 אלף ₪ ליום. כפר עזה השיגו 1.5 מליון ₪ בתרומה.
השיבה הביתה זה אירוע מכונן כי הוא יכול להעצים קהילה או להרוס אותה. נעשו יוזמות להעצים קהילה.
ב-20.6.15 תסתיים שנת הלימודים וזה המבחן לאמינות הביטחון. סיום שנת הלימודים זה תהיה שאלה האם זה יהיה הבית או לא.
6 משפחות היו אמורים לבנות את ביתם בכפר עזה ומתוכם בונים 5, וזה אומר משכנתא ויש לכך משמעות.
השאלה היא מה יקרה ב-20.6.15.
אבי קדוש, מזכיר הקיבוצים נחל עוז וגבים
במחקר שנעשה בניר עם לפני מספר שנים בעניין חוסנו של הקיבוץ אל מול ירי מתמיד של קסאמים, הממצאים הראו אז שחברי הקיבוץ לא העמידו את הקהילתיות כמרכיב מאוד משפיע על חוסנם, אך הדגישו מאוד את תחושת השייכות והביתיות שחיזקו את תחושת החוסן. יש לזכר אפוא שגם גורם השייכות הינו אחד המרכיבים החשובים כמדד.
כשמנתחים את האוכלוסייה הקיבוצית בעת משבר ביטחוני היום, יש לשים לב שהאוכלוסייה שמצטרפת בשנים האחרונות, איננה העתק של אלו שהגיעו בעבר, כך גם תגובות האוכלוסייה החדשה עשויות להיות שונות מאלו של וותיקי היישובים, מכל מקום התגובות היום בהחלט שונות מאלו שהכרנו בעבר. במשבר של איומים ביטחוניים היום, אפשר לזהות הבדלים בתגובות של אנשים "שורשיים" עם נטייה של תגובות "קהילתיות", לבין היותר חדשים, שלהם נטייה של תגובות יותר אינדיווידואליסטיות.
לתחושתי, בעת משבר מהסוג שנוצר בתקופת "צוק איתן", הגורמים המקצועיים מתייחסים אל הקהילות הכפריות לפי הדימוי המוכר מהעבר, ולא לפי המצב האמיתי הנוכחי.
אני מבקש להדגיש 2 נושאים:
1. היחס שבין מנהיגות לטיפול בחירום
2. החוסן.
הרעיון של טיפוח צוותי חירום צמח לפני כמה שנים; בראשית, הקמת צוותי החירום נתפשה כצורך להגיב על מצבי חירום אד-הוק. בינתיים חלו שינויים בצרכים, והיום צוותי החירום עוסקים בשגרת חירום שיכולה להימשך פרקי זמן ארוכים - שבועות שלמים. במציאות המשתנה, צוותי חירום אזוריים או מקומיים הם אלה שמקימים וממסדים לעצמם את תחומי אחריותם וסמכויותיהם כפי שזה פועל היום, תוך לקיחת סמכויות מאלו של ההנהגות הרשמיות (והנבחרות). לא וודאי שהדבר מתואם עם מוסדות מפקחים או מבקרים.
יש כאן שאלה רצינית - איך מנהלים את החירום כשהנהגת הקהילה קיימת ולידה יש צוותי צח"י. במצב כמו "צוק איתן" צוותי החירום צריכים לתת את עצמם כמעט 24 שעות ביממה וזה חודר לתחומי אחריות של ההנהגה - וזה קורה בישובים קטנים.
הרשויות מסתכלות על נושא החירום כתחום אחריותם של צוותי חירום, על בסיס תחומי אחריות שבאופן רשמי שייכים להנהגות, ומשרדי ממשלה מאמצים את התפישה הזו. יש להיזהר מפני הבלבול בין צוותי החירום מול ההנהגה בעת חירום.
בעניין החוסן – יש הבדל בין קהילתיות מפותחת לחוסן. הדגש הקהילתי בוודאי עוזר לחוסן, אך אם מפתחים יותר מדי את הקהילתיות, זה עלול לחזק יחסי תלות של הפרט מול הקהילה. למשל אם צריך להרחיק אוכלוסייה מהישוב, השאלה עד כמה ההנהגה וצוותי החירום צריכים לתת להם אוטונומיה לנהל את צרכיהם, לעומת אוכלוסייה שיוצאת החוצה ומצפה שהקהילה שהרחיקה אותם מהיישוב היא זו שתספק את כל צרכיהם. יש מגוון רחב של נושאים הנגזרים מיצירת התלות של קהילתיות; זה כמובן נובע מרצון טוב, אך יוצר מרחב של שאלות חדשות – האם היציאה של משפחות מהיישוב מעבירה את כל האחריות על אלה שנשארים? מי זקוק לתמיכה של מי, "הנשארים" או "היוצאים"? האם המצוקה היא נחלתם של "היוצאים" בלבד? האם "הנשארים" צריכים לספק צרכיהם של "היוצאים"? האם הפילוג יוצר מחנה של אחראים, ספקי צרכים (וגם אשמים אם לא מצליחים) בקרב "הנשארים"?
חיזוק הדפוס הקהילתי במצב חירום, הרצון לאחד את כל המרכיבים כשחלקם נשארים ביישוב ואחרים מפוזרים במקומות בטוחים, אכן מחזק את החוסן הקהילתי. מאידך ככל שיצמחו יחסי תלות, כך גם גוברות הציפיות והאכזבות, וכך גם נחלש כוחו של החוסן.
חגי בראודה, מומחה בניהול מצבי משבר וחרום וחיזוק חוסן קהילתי
למרות ההתנסות בסבבי חירום ביטחוני בשנים האחרונות, מהווה 'צוק איתן' אירוע מכונן בהיבט ההגנה והחוסן האזרחי והנכונות של תושבי העוטף להמשיך לחיות תחת איום של סבבי אלימות .
מאפייני צוק איתן- משך האירועים (כחודשיים), עוצמתם (נפילות של עשרות רקטות יומיום ופגיעה בתשתיות פיזיות ופציעה והריגת אזרחים) ומרכיבים חדשים של איום (מנהרות תופת, חדירות לישובים), והתפנות עצמית של משפחות וקהילות מהאזור (בהתחלה באופן ספונטני ואח"כ מאורן), יצרו 'חווית' קושי תפקודי ורגשי, שהתבטאה בתחושת טראומה ופגיעה בחוסן ובנכונות לשאת את המצב. לנוכח האירועים כל קהילה צריכה לשאול את עצמה האם מדובר בשריטה, סדק, שבר...
חוץ מהעוצמה ומשך הזמן הארוך, התרחש גם תהליך של שיבוש שגרת החיים ופגיעה ברציפות התפקודית הקוגניטיבית המנהיגותית והרגשית. חוץ מהאיומים ה'מוכרים' נוספו איומים, חרדות ותחושות תסכול שהתהוו נוכח תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים. (" תושבים קיבלו מסרונים להסתתר ולהסתגר בבית בלי לדעת למה, איום המנהרות שהתפתח 'פתאום' והיווה איום משמעותי ומתמשך ברמה הרגשית והתודעתית (דמוני) וכד''.
.
מנהיגויות הקהילה התמודדו עם מצבים לא פשוטים והתקשו לקבל מענה מספק מגורמי המדינה שציפו מההנהגות לשמר 'שגרת חירום', כולל יציאה לעבודה ופתיחת מערכות חינוכיות. ההתפנות של משפחות בקרב ישובים סמוכי גדר יצרה בפועל פיצול של המשפחות ושל הקהילות. עצם הפיצול ואי הודאות עורר תרעומת קשה שתורגמה לתסכול, כעס עד כדי משבר אימון בהנהגות ובגורמי הצבא והמדינה. פתאום יש קהילה בישוב וקהילה באזור אחר בארץ שצריך להתחיל לנהל אותה. איך מתפקדים, אפוא מתמקמים, היכן מרכז הכובד המנהיגותי וההסברתי?
ההנחה הרווחת הייתה שמיגון פיזי והמצאות כוחות צבא רבים מהווים מרכיבים מחסנים. להנחה וההשקעה הרבה במיגון הייתה ציפייה שהקהילות יוכלו לשמר רציפות תפקודית (שגרת חירום). ציפייה זו יחד עם הנחיות התגוננות שניתנו ומסרי המנהיגות הובילו בקרב חלק מאוכלוסיית העוטף לדיסוננס ומשבר אמון.
הפער בין ציפיית ניהול "שגרת חירום" והנחיות ההתגוננות לבין המציאות של אזור שמתקיים בו שטח צבאי סגור לאור האיומים והסכנות המוחשיות יצר קושי ומורכבות רגשית ותודעתית. בהקשר זה עקרון הרציפות שהוא עקרון מוביל בהקניית חוסן היה נוכח הנסיבות מאד בעייתי בעיקר ביכולת לשמר רצף רגשי ומנהיגותי. זהו הסבר לשחיקה בחוסן והתהוות התסכול בקרב תושבים בעוטף. המורכבות שנוצרה גרמה במידה מסוימת גם לשינוי תודעתי. תושבי העוטף מצאו את עצמם כלוקחי אחריות על עצמם. השיח הישיר אך המשובש של אנשי הצבא מול ראשי הרשות והתושבים בנושא המנהרות ועד כמה מותר/אסור לספר לציבור הוא דוגמה לפער בין הציפיות לבין ההתנהגות בפועל.
מועצות אזוריות – משמעות השלטון הדו רובדי היא שיש מערכת של תיווך בין התושבים למועצה. ראשי המועצות הם מתוך הקהילות, אך בסוף הנהגת הישוב מחליטה וזה הביא לתחושה שלא תמיד ברור מי בעל הבית (מחליט על פתיחה/סגירה של גן או יציאה מאורגנת של הקהילה). בשדרות ראש המועצה מקבל שחלה על כל התושבים.
בקשר בין הישובים למועצה כגוף שלטוני עלו צרכים אך גם הייתה בעיה של תקשורת – מול מי מדברים? מי מוסמך לתת נתונים? ההנהגה הפורמלית (ועד מקומי/מזכירות/ועד האגודה/צח"י/ רבש"ץ..). בהקשר לצח"י – אין ספק שזהו מודל מנצח אך הוא מבוסס על התנדבות ולא יכול לתפקד באותה אינטנסיביות לתקופה ארוכה.
מנהיגות הקהילה צריכה לקבל מרות של שלטון מרכזי במצבי חירום. ההחלטות בפועל למשל בהקשר של התפנות היו אישיות משפחתיות, אח"כ גם שיח קהילתי ורק בסוף סוגיה של מנהיגות אזורית או ארצית. 'היום שאחרי' הוא לא תאריך אלא תחילתו של תהליך.
סוגיית הפינוי וההתפנות – יש שוני בהתייחסות בין המועצות בעוטף. יש שונות גם בין ישובים – שונות ששווה ללמוד ולהבין את מקורותיה ואת משמעויותיה בהקשר לחוסן אישי וקהילתי.
שאלות לגבי ההתפנות בזמן חירום: האם ההחלטה על התפנות/פינוי היא אישית / קהילתית או מדינתית וכך גם ההמלצה לחזור מהפוגה. מה משמעות של ישוב שלא מתפנה, מה זה עושה לנפש? מה יהיו ההשלכות באירוע הבא?
גם יחס הפיקוד הצבאי צריך להבחן הן לגבי הנחיות ההתגוננות המבטאות ציפייה לשמר רציפות והן בתקשורת הישירה והשפה המשותפת עם האזרחים בשטח המאוים.
אבי לפידות
הדיון כאן עסק בפרטים הקטנים ולא בשאלה הכוללנית של ההתיישבות הכפרית.
השאלה היא, האם בישוב הכפרי יש עדיין תחושת לכידות ושליחות כבעבר.
לכך יש משמעות: כשקהילה "הולכת לאיבוד" היא נעלמת כ"קהילה".
ההתיישבות הכפרית נשברה כנגזרת של משבר הבנקים ב-82. מאז, זניחת המדינה את הישובים, כמדיניות, השאירה ישובים רבים להתמוטטות פנימית ולקבלת אופי של "שכונת מגורים" בלבד.
מסקנה: יש לחשוב כוללנית על פיתוח חקלאי וכפרי באופן שונה.
ד"ר רינת גלילי – ראש אגף חברה קהילה ותרבות בתנועה הקיבוצית . חברת קיבוץ נירים
כתושבת האזור חווה הצפה כי הדברים עדיין טריים.
רואה את האתגר הגדול בהתמודדות עם האיום המתמשך. צח"י במתכונתו הנוכחית לא בנוי להתמודד עם האיום המתמשך. כל מוסד הצח"י נוסד באזור גוש קטיף ויו"ש עם איומים בפיקים אך כאן באזור יש אירוע מתמשך ולכך צח"י כפי שהוא בנוי לא נותן מענה מספק. זה דורש חישוב מסלול מחדש. גם היחידה לעבודה קהילתית במשרד הרווחה ואחרים צריכים לחשוב מחדש על תפקידו של צח"י.
ישנם מספר מרכיבי מרכיבי חוסן הידועים בתיאוריה אחד מהם הוא תחושת קוהרנטיות, המורכבת מהאופן בו אדם תופש את הארוע כמובן, ניתן לניהול ובעל משמעות. במלחמה האחרונה נסדקה תחושת הקוהרנטיות של רבים.
אובדן האמונה בהנהגה במדינה ובצבא הוא אחד מהתופעות הנצפות בעקבות צוק איתן.
גורם חוסן נוסף הוא תחושת שייכות לקהילה ואותה יש לחזק. משפחות רבות הצטרפו לאזור בשנים האחרונות ותחושת השייכות שלהם לקהילה זקוקה לחיזוק.
יש לציין כי במשפחות עם ילדים קטנים רמת החששות גבוהה והם נזקקים להתייחסות מיוחדת.
אחת הסוגיות המרכזיות שיש לבדוק היא סוגית ההתפנות והיבטיה השונים. מי מחליט, מתי, האם יש קריטריונים לפינוי, אילו תפקידים חייבים להישאר בישוב, אילו תפקידים מעבירים לידי הצבא, מהי מערכת היחסים בין הנשארים למתפנים, ועוד. ברור כי התפנות מאורגנת כקהילה עדיפה.
סוגיה נוספת היא האזרח מול המדינה – התנהלות המדינה ב"צוק איתן" היא שערורייה. בתנועה הקיבוצית הקימו מערך שלם של פינוי. אך זהו גוף וולונטרי. המדינה באה ללמוד את הנתונים רק לאחר יותר מחודש של מלחמה.
רואה כי לפורום זה יש גם תפקיד פוליטי ועליו לדרוש מהמדינה את מה שמגיע לקהילות הכפריות.
לאה שלם
הזמן קצר ואנו עוד בעניין הזה. בפורום כזה נכון לדבר על משברים מסוגים שונים. תחושת הצורך בשליטה לא תמיד מסייעת כי דברים משתנים, ובפעם הבאה נששב בפורום ננתח את הדברים. הקהילתיות בישראל משתנה, ורואים את זה בעיקר בקיבוצים. חלק מהקיבוצים נתפסו בתוך השבר ומשם החלו לבנות קהילה. הם בתהליך השיקום, אך עדיין יש בעיות של חדשים/ותיקים, תאונות דרכים בהפ נפגעו אנשים בקהילה, פגיעה מינית בקהילה ועוד.
קהילה צריכה שתהיה לה משימה מאחדת.
הפורום הכפרי צריך להציב לעצמו כמה מטלות והראשונה שבהם: מהי אותה קהילתיות שיכולה לסייע בחוסן.
במקום שיש נתק בין המנהיגות לקהילה הקהילתיות נסדקת. יש לדבר על סגנון התנהגות בתוך קהילה המשתנה. הקיבוץ מופרט ויש כבר יחסי עובד-מעביד.
יש להתכונן לפעם הבאה והמושג שליטה הוא המפתח.
אילן אייזן
מבקש להתייחס לחוסן בשעת משבר את כל ההתיישבות לא כדאי להתייחס רק לצוק איתן. מיגון פיזי/מיגון נפשי אך חסר גם מיגון סטטוטורי של ההתיישבות. זה מיגון במובן שמשרת את החוסן זה ראוי ורחב ששווה לתת לו התייחסות .
פרופ' מיכאל סופר
משבר - פער בין ציפיות הקהילה למה שקרה. יש תחושה שאם אין אני לי מי לי. לכל זה יש ערכים חברתיים, כלכליים, ארגוניים וקהילתיים. זו פגיעה בחוסן של הקהילות הכפריות.
ברוך שוגרמן, מנהל השירות לעבודה קהילתית, משרד הרווחה
המיפוי מאבחן נרטיב של קהילות : שדרות – הישארות וקריית שמונה – התפנות, ונרטיב הוא חלק ממרכיבי החוסן.
האם מדינת ישראל מוכנה/צריכה לממן את החוסן של המרחב הכפרי?
דרורה גורדון
מברכת ושמחה. חושבת שכל מה שעלה בשיח חשוב, יש להמשיך את השיח ולהביא הכל מהכל. ויש לאפשר להביא לביטוי.
דודי בריל
חשוב להיערך לאירוע הבא. אנו מדינה בהתהוות. עדיין יש פערים בין שלטון מרכזי למקומי וכאן יש גם שלטון דו רובדי. יש לתעד, להציג את הבעיות ולהגיע לפתרון גם אם יש צורך בשינוי חקיקה.
ברור שיש לחזק את החוסן ועדיין כמו שנאמר יש תפקיד להתיישבות בפריפריה ויש להיערך לאירועים הבאים. יש לחזק ניווטי עבודה.
רותי סגל
כדי להגיע לדיונים ברמת המאקרו היא מה שעלה ברמת המיקרו. מי שעדיין ברמת המאקרו צריך להכיר את המיקרו.
המידע הפרטני חשוב.
רזי יהל
אני ספקן עד כמה הצבא מוכן לשאול את השאלות הנוקבות ולהוביל תהליכים שילמדו מהניסיון שהיה, לא בתחום החזית אלא בהקשר לטיפול בישובים מבחינה צבאית. האם לנגד עיניו עמדה המטרה להגן על הישובים ותושביהם כפי שקיים למשל בקו הצפון ?
יש קורס במקרקעין שנעשה ע"י שרה אדום שמתבסס על הרצאות אורחים ובהחלט הוא מעניק דגשים למחשבה למי שמתעניין.
התק"צ מלווה את הקיבוצים בתחומים שונים, לא רק בהפגות חברי קיבוצי ברחבי הארץ שעל כך זכתה לכבוד הראוי אלא גם בתחומי רווחה, חינוך, תשתיות, חקלאות ועוד. זה היה גם בעבר במבצעים השונים בצפון אבל לא באופן כ"כ מסודר ועקבי. מדובר על התארגנות אחרת שמזכירות התנועה יזמה . 82 קיבוצים ארחו משפחות מקיבוצי עוטף עזה ועוד 30 קיבוצים ארחו הפגות חד יומיות.
הדבר האחרון שאני רוצה לומר הוא לעניין העדר תפיסה התיישבותית של הממשלה. העדר הגדרת ייעוד ומטרות למגזר ההתיישבותי. הסיפור של עוטף עזה הוא כמשל. על הממשלה לשאול עצמה עד כמה חשובה ההתיישבות העובדת ואם אמנם – מה נדרש ממנה לעשות כדי שההתיישבות תעמוד בציפיותיה.. באירופה החקלאים והחקלאות נישאים על כפיים לא רק בתמיכות כספיות. בישראל הפכה ההתיישבות להיות שק חבטות לאומי ואסקופה נדרסת.
אין ספק כי עזיבת משפחות את קיבוצי העוטף זו בשורה קשה. על המדינה לראות בשרידות כל מתיישב בעוטף כמשימה לאומית וכשכאלו עוזבים צריך לראות זאת כמשבר שגם על המדינה להתמודד איתו או לפחות לשאול עצמה כיצד ניתן היה למנוע זאת. צריך להבין שזו משימה קשה ומורכבת. לצה"ל יש קו אדום אחד. ובנחל עוז לכל חבר יש קו אדום משלו. וזו התמודדות של הקיבוץ לא פחות משל החבר. ולבסוף חשוב לציין שלמרות ההפגות והיציאה מהקיבוצים של מאות משפחות - שוב ההתיישבות החקלאית עמדה במבחן הקשר למקום. כל הענפים המשקיים בקיבוץ פעלו ותיפקדו והיוו את העוגן והיתד העמוק של ההתיישבות הקרקע.
רחל אלתרמן
מבקשת לקחת כמה צעדים אחרונה. ראיה בינלאומית. מה פופולרי היום? אקלים הפצמ"רים הוא שינוי. המשבר הזה הוא הקפסולה הכי מורכבת של ההתיישבות העובדת והיחס אליה. דיונים כאלו מתקיימים בהרבה מדינות על המרחב כפרי.
דומה בכל מוקם שיש מערכת ציבורית יש חוסר תיאום. זה בכל העולם. השתנות דמוגרפית זה בכל העולם. ייחודי התופעה של קיבוץ מופרט. מדובר על תופעה שאין לה אח ורע בעולם.
ככל שהמגזר הזה ממשיך להתנדב בצבא, בכלכלה וגם המבחן האולטימטיבי (במלחמה) הוא לא אומר כי אל תיקחו אותנו פורגנטד כי יש לדבר על כך שבסוף יש משבר וזה חוזר בסוף אל הקרקע והזכויות
אובדן ההשפעה הפוליטית זה תחילתו.
הוא צריך להיות מודע לכך שהוא יוצא דופן הוא צריך לזכור זאת במובן החיובי.
הנושא של הקרקעות הינו ממשלתי.
מודה למשתתפים, לדוברים, ועד לשולחן העגול ה-13 מודה גם לשותפיי פרופ' רחל אלתרמן ופרופ' מיכאל סופר.
רשם: דודו קוכמן
