"ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט' ב').
רש"י מפרש את הפסוק - שחנו כאיש אחד בלב אחד.
שבועות הוא חג של חיבור ואחדות, זמן שבו אפשר להרגיש משהו מיוחד באוויר, אם עוצרים רגע ומתבוננים ומנסים לבדוק את השאלה - מדוע אנו עם הבחירה ומה כל כך מיוחד בנו? הרי מי שמביט מבחוץ לא יכול ממש להבחין ביהלום, אז מהו הסוד שצריך להתגלות בשבועות בכדי להחזיר עטרה ליושנה?
התחושה היא שבזמן הזה, חסר לנו מאוד ההרגש של "איש אחד בלב אחד" כמו שהיה במעמד הר סיני כאשר עם ישראל קיבל את התורה. "אחד" הוא הסוד להצלחה בכל תחום בחיים, בזוגיות, במשפחה, בעסקים, אם אין אחד אז הכל מתפרק ובכדי להיות "אחד" כל אחד צריך לעשות צעד לקראת האחר.
אנחנו יכולים לעבור עוד חג שבועות עם מאכלי חלב ולסיים סעודה דשנה עם המשפחה וממעוף הציפור נראה שהכל "נהדר ונפלא", אך במקומות שיש לאדם משקעים בסוף זה מתפרץ ובמשפחה הרגישות היא הגבוהה ביותר ועל כך אני רוצה להרחיב את הדברים כאשר חג שבועות בפתח.
"משפחה" חייבת להיות המקום הבטוח ביותר עבור האדם, "הרכב המוגן" אליו הוא תמיד חוזר ושם הוא צריך למצוא את השמחה ולהביא את האור הביתה. הדרך למצוא את השמחה בחיים ובייחוד במשפחה, היא להיות מאוחדים, להבין שכל אחד נברא שונה מהשני ושלכל אחד יש בנפש מנגנון שמגיב למצבים באופן אחר.
חז"ל אמרו משפט חכם על טבע האדם: "יש לו מנה רוצה מאתיים" - כלומר אדם אף פעם לא מסתפק במה שיש לו והוא תמיד חי בדימיון שאם יהיה לו יותר הוא יהיה מאושר וכך הוא חי במרדף כל החיים ושוכח לחיות.
מניסיון בהליכי גישור עם משפחות אני יכול לומר בוודאות מוחלטת כי במקום שבו יש כסף יש הרבה יותר סיכוי למחלוקת. אני לא אומר שתמיד יהיו מחלוקות אך ככל ש"העוגה" גדולה יותר כך התהום עשויה להיות עמוקה הרבה יותר. דווקא במשפחות שלא נותר הרבה אחרי ההורים, כאשר אין מה לחלק או שמה שנותר הוא צנוע, אין מה שיצית את האש בתוך המשפחה.
לאחרונה ישבתי עם אמא בת 90, נעימה שמה, שחיה לבד כעשרים שנה לאחר שבעלה נפטר. יש לה חמישה ילדים, והיא הגיעה בכדי לערוך צוואה כי היא הבינה בצער רב, שלמרות מה שהיא חשבה וחרף החינוך שהיא העניקה באהבה רבה לילדיה, עשויות להיות אחריה מריבות קשות על הנחלה שהיא הנכס היחיד שברשותה.
האווירה בפגישה היתה מאוד קשה, הלב של נעימה שישבה מולי שתת דם. היא סיפרה לי שהבת שלה שרה, שמתגוררת איתה בנחלה מעל ארבעים שנה, לא מדברת איתה מזה כשמונה שנים לאחר ויכוח על הנחלה. שרה ניסתה לשכנע את נעימה להותיר לה את הנחלה בטענה כי היא היתה לידה וטיפלה בה במשך השנים. אך נעימה שאוהבת את ילדיה, אישה פשוטה ולא משכילה שחיה חיים צנועים, הבינה שמה שהבת שלה מבקשת לא יכול להתקיים במשפחה שלה ועל כן היא ניסתה להסביר לביתה בעדינות שהיא רוצה להשאיר לילדים חלקים שווים בנחלה וזה היה הרגע שפירק את היחסים שלה עם הבת והביא חושך גדול לחייה.
הסברתי לנעימה בפגישה את האפשרות לפצל את הבית של שרה מהנחלה והיא כמובן הסכימה מיד, אך בפגישה אליה הזמנתי את שרה נתקלתי בסירוב מוחלט. שרה שמעה את הדברים, היא הביטה באמא שלה ואמרה לה: "אמא אני לא רוצה לדבר איתך עד סוף ימייך" ומיד לאחר מכן יצאה בטריקת דלת רועמת שהרעידה את כל החדר והותירה את נעימה בהלם מוחלט, היא בכתה בכי חרישי על הכסא במשרד בחוסר אונים מוחלט.
נעימה שיתפה אותי אחרי דקות ארוכות של שתיקה, ששרה היא השלישית במספר, היא מאוד מוכשרת, היחידה שהלכה ללמוד לימודים גבוהים בסיוע של נעימה, שעבדה בעבודות ניקיון כל חייה בכדי לסייע בפרנסה של המשפחה. היא חסכה שקל ועוד שקל בכדי לאפשר לביתה ללמוד והשקיעה בה את כל החסכונות שהיו לה. הילדה למדה מינהל עסקים והיום היא משמשת סמנכ"ל בחברה בורסאית וחיה חיים בורגניים בנחלה ליד נעימה.
טריקת הדלת היתה החרב לתוך הלב של נעימה ומאותו רגע היא החלה להישבר ולהתפרק ולאחר מספר חודשים נעימה נפטרה. היא פשוט הלכה לישון לא התעוררה בבוקר, היא מתה מוות של מלאכים. מי יכול לנסות לדמיין מה עבר לנעימה בראש ברגעים האחרונים שלה, היא לא דיברה עם הבת שלה במשך שנים, הילדה שהיא טיפחה, שהגיעה למקומות שנעימה לא יכולה היתה לחלום עליהם, הבת שלה עברה בשביל נעימה את המחסום, אבל היא הרגישה שהיא נכשלה וכך היא סיימה את חייה, מבלי שהילדה שהיתה יקרה לה מאוד נפרדה ממנה.
נעימה ערכה צוואה וחילקה את הנחלה בין הילדים, היא אפשרה לשרה לפצל את הבית. הילדים נפגשו אחרי מספר חודשים במשרדי בכדי לקיים את הצוואה. כולם כבר "ילדים" גדולים, ראיתי שמדובר באנשים עם ערכים, הדיבור בטונים הנמוכים והנימוס, המבט בעיניים, הזכיר לי את הצניעות של נעימה, דור שכבר לא קיים. גם שרית היתה שם, בהתחלה זה לא היה פשוט, כולם סחבו איתם את הסיפור של נעימה ושרה שלא דיברו, השבר של האמא עם הבת האהובה, וזה הקשה עליהם מאוד לפתוח את הלב.
בימים לפני שבועות יש "חלון הזדמנויות" ובכדי לפתוח לבני המשפחה את הלב סיפרתי להם את הסיפור שקרה לפני מספר שנים שמתאר איך משפחה שהתחילה בחיבור והתפרקה בגלל הנחלה, התחברה אחרי דרך שכל אחד היה צריך לעבור עם עצמו בכדי לפתוח את הלב ולהבין שרק "אחד" יכול להיות המתכון לנצח את החיים וכך הסיפור התרחש.
אהבה של סבא:
משה ושרה עלו לישראל בשנות החמישים מעירק, עם הגעתם לארץ הם שוכנו במעברה באזור נתניה. החיים במעברה היום קשים, אך לאחר מספר חודשים הציעו למשה ושרה לעבור להתגורר במושב לקבל נחלה ולעבד את האדמה. משה ושרה גדלו בבגדד ולא הכירו את עבודת האדמה, אך קול פנימי גרם להם להיענות להצעה והם אכן עלו לאוטובוס והגיעו עם המזוודות למושב עובדים באזור רמלה.
לאחר נסיעה של כשעתיים האוטובוס נעצר בפתחו של המושב, הכל היה שומם חולות מסביב וכמה צריפים מטים ליפול. משה ושרה הביטו זה בזו, בפנים הם הרגישו שהם הגיעו למקום שבו הם יקבעו את מרכז חייהם, יקימו את המשפחה ויעבדו את האדמה עליה הם חלמו שנים רבות בעירק.
משה למד במהירות את עבודת האדמה והחל לגדל ירקות. שרה עבדה בטיפול בילדים ובמהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים. משה ושרה אמרו תודה על כל מה שהם קיבלו, למרות הקשיים וגם כאשר לא היה מה לאכול, עבודת האדמה בארץ ישראל היתה שורש עמוק שהחזיק אותם שמחים.
בשנות ה 70 משה בנה רפת קטנה רכש כמה פרות והחל להתפתח בענף הפרות לחלב. עם השנים הרפת הלכה וגדלה ומשה הפך לחקלאי מצליח ומוכר בתחום.
הילדים של משה ושרה בגרו, השתחררו מהצבא והלכו ללמוד. כולם רכשו מקצועות חופשיים ולמרות הבקשות של משה שאחד מהם יבוא לעבוד עמו במשק הם מצדם בחרו דרך אחרת ולא הסכימו בשום אופן ללמוד ממשה את רזי המקצוע ולהמשיך את דרכו.
בשיחות המשפחתיות הם היו אומרים לו: "אבא, רפתן זה מקצוע ששייך לעבר, אנחנו למדנו ויש לנו אפשרויות רבות להתפתח ואין לנו רצון להשתעבד לרפת כל ימות השנה". בתחילה משה נשבר לגמרי מהתגובות של הילדים. הוא גידל אותם ברפת, הם עזרו לו בחליבה עוד כשהיו ילדים, אבל דבר מזה לא חדר להם ללב ובסוף משה נותר לבדו ברפת.
משה התבגר, הוא הגיע כבר לגיל שבעים ועדיין קם כל בוקר בשעה ארבע לעבודה ברפת. פניו חרושות קמטים והידיים מלאות ביבלות מהקור, אך הפרות הן שהחזיקו אותו ורוממו את רוחו.
הבן הבכור של משה, ירון, התגורר בהרחבה במושב. לירון שלושה ילדים שגדלו על הברכיים של הסבא. יותר מכולם, הילד האמצעי ניר היה קשור לסבא באופן מיוחד. מהרגע הראשון שניר נולד נוצר בין הסבא לבינו קשר שהמשפחה לא הצליחה להבין את פשרו. משה היה כרוך אחרי ניר וברבות השנים ניר החזיר לו אהבה וחיבוק ראויים להערצה. ניר היה חוזר מבית הספר ישירות לסבא, זורק את התיק ולפני האוכל היה נכנס עם הסבא לרפת ומבקש שיתן לו עבודה. משה התרגש מאוד מהקשר עם ניר ועם השנים לימד אותו את רזי המקצוע. ניר התאהב בעבודה ברפת ונראה היה שהוא קיבל את הגנים של הסבא בכל מה שקשור למוסר העבודה במשק.
ניר הלך לצבא והבטיח לסבא משה שהוא ישוב במהרה למשק לאחר שיסיים את החובה שלו למדינה. ניר בחר בשירות צבאי קרבי ומיעט להגיע הביתה. אלו היו שנים קשות מאוד עבור משה שהיה מחובר לניר בנימי נפשו. סבא משה הרגיש בודד ודבר לא עזר לעודד את רוחו. הוא הלך ודעך עם השנים, אך עדיין הקפיד לקום לעבודה ברפת כאשר הוא חי את התקווה שניר ישוב יום אחד לרפת.
משה הגיע לגיל "גבורות" ובאותו זמן ניר השתחרר מהצבא. משה חיכה לרגע הזה בכיליון עיניים. עם השחרור הגיע ניר לסבא משה והסביר לו שהוא רוצה לערוך טיול במזרח הרחוק. הסבא קיבל את הבשורה כמו חץ ללב וזו היתה הפעם הראשונה שניר ראה בעיניו של הסבא דמעות שזולגות ללא הפסקה. הרגע הזה היה רגע המפנה בחייו של ניר, הסבא אהוב ליבו בוכה והוא נקרע בין הרצון לנסוע לטיול הגדול אחרי הצבא לבין הקשר העמוק שיש לו לסבא משה - מה הוא יעשה?
ניר לקח זמן למחשבה, הוא הבין שהסבא מבוגר ואם הוא יעזוב עכשיו, זו יכולה להיות מכת המוות לסבא והוא לא היה מוכן בשום אופן לגרום לכך. ניר החליט לוותר על חלום חייו והתגייס כל כולו לעבודה ברפת ביחד עם הסבא. הרגע שבו ניר בישר לסבא משה שהוא לא נוסע לחו"ל היה רגע דרמטי ומגרש - כולם בכו, ניר, סבתא שרה, ההורים של ניר - בכי של שמחה, שום דבר לא היה מובן מאליו בהחלטה של ניר, זו היתה החלטה שהגיעה ממקום שורשי עמוק, מחיבור שאין לו הסבר, למעט התובנה שמדובר בנשמות שהתחברו ומעבר לכך אין הסבר הגיוני הכל היה מעל הדעת.
ניר החליט ללכת ללמוד את התחום וקיבל תואר. הוא עבד במקביל עם הסבא, שחווה את הימים המאושרים בחייו. החיוך לא ירד מפניו של הסבא ימים ארוכים והמשפחה שמחה מאוד על כך שניר בחר לעבוד עם הסבא ויותר מכך על הסבא שהיה מאושר ושמח בנכד שנמצא לידו וממשיך את דרכו.
הסבא התבגר והפסיק לעבוד ברפת. הוא נהג לשבת במרפסת ופניו זרחו כאשר הוא ראה את ניר מגיע בבוקר לחליבה. משה חייך, רק הוא ידע את התכנית - ניר יקבל את הנחלה ואף אחד לא יוכל לשכנע אותו אחרת!
בגיל 85 החלו להגיע לסבא משה הילדים בכדי לדבר אתו על הנחלה. הוריו של ניר לא היו שותפים לשיחות אך שלושת האחים הגיעו כל אחד בתורו בכדי לבדוק, מה מתכוון סבא משה לעשות עם הנחלה אחרי שילך לבית עולמו? השיחות היו קשות אך לא סוערות. משה הסתיר את השיחות מניר ומאביו ירון, כי הוא ידע שאם הדבר ייוודע להם המשפחה תתפרק בעודו בחיים וזה היה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה.
משה היה מאוד רגיש אך קשוח. הוא הבין את הילדים, שכמובן היו אהבת חייו, אבל בפנים היה לו ברור שניר הוא זה שצריך לרשת את הנחלה. הילדים כיבדו מאוד את סבא משה ולא העזו לתקוף אותו או לדרוש ממנו חלקים מהנחלה. הילדים רק ביקשו לברר מה הוא מתכוון לעשות? הסבא הסביר להם שהוא יעשה מה שנכון בכדי להמשיך את הנחלה שהיתה מפעל חייו. התשובות של משה גרמו לילדים להבין שהם כנראה יפסידו את הנחלה לטובת ניר הנכד ולמרות הקשר הנפלא שהיה בין בני המשפחה במהלך השנים והפרגון של הדודים לניר על כך שהוא בחר לעבוד עם הסבא והאושר שנגרם לו מכך, החלה להתפתח איבה בין הדודים לבין ניר. בתחילה היא היתה מתחת לפני השטח, הילדים לא רצו שהסבא יבחין בנעשה, אבל מהר מאוד הדברים התפרצו, עד שיום אחד במפגש אקראי שהיה בבית של הסבא בו נכחו ניר ושני דודים הטיח אחד מהם בניר, שהכל היה מהלך מתוכנן לרשת את הנחלה ולנשל את הדודים. באותו רגע שבו נאמרו הדברים כולם הפנו את מבטם אל הסבא, זו הפעם הראשונה שהסבא היה עד לתוקפנות של הדודים כלפי ניר - פניו של סבא משה החליפו צבעים הוא נפל על הרצפה קיבל מכה בראשו והובהל לבית החולים.
אפשר למתוח קו על הרגע שבו נערך המפגש בבית של הסבא בן ה - 87 ולחלק את חייו עד לאותו רגע והחל מאותו רגע - זו כבר לא היתה אותה משפחה הכל התפרק!
הסבא אושפז חודש ימים בבית חולים. הוא התנדנד בין חיים למוות, היה נראה שהוא רוצה לסיים את חייו, הרופאים אמרו שהוא חלש ונראה שזה הסוף. בתחילה הסבא היה מורדם ומונשם אך לאחר שבועיים הוא התאושש והחל לדבר. הוא ביקש מהרופאים לא להכניס אליו בני משפחה. הוא ביקש שניר יגיע אליו לביקור. הפעם הראשונה שסבא משה התעורר וניר הגיע לביקור היתה מרגשת מאוד, דמעות של עצבות זלגו על פניו חרושות הקמטים של הסבא - הוא לא יכול לסיים את חייו כעת, יש לו משימה אחרונה. הסבא ידע שאם הוא ילך לעולמו, ניר יידרש להילחם על חייו עם הדודים והוא עשוי להיוותר ללא נחלה וללא כסף לאחר מאבק משפטי ארוך שנים - משימתו האחרונה של הסבא היתה לערוך צוואה!
סבא משה חיבק את ניר הוא הבטיח לו שהוא ידאג לו. ניר ביקש מהסבא לוותר, הוא הסכים לחלק את הנחלה עם הדודים ולהמשיך את חייו במקום אחר, אך הסבא לא ויתר, הוא הביט לניר בעיניים ואמר לו - ניר, אתה הנצר האחרון של המשפחה שימשיך את מה שאני בניתי במשך עשרות שנים, נחלה היא לא עסק, נחלה היא נשמה שלא תימכר לעולם ואתה תהיה זה שישמור עליה ויעביר אותה דור אחרי דור ואני אדאג לכך.
הסבא נפרד מניר והחליט שהוא יעשה הכל בכדי להתאושש ועל מנת שהוא יהא כשיר לחתום על צוואה. חלפו עוד מספר שבועות והסבא התאושש באופן מפתיע ובניגוד למה שהרופאים ניבאו לו. הוא עבר לדיור מוגן וניתק כל קשר עם הילדים. ניר המשיך לעבוד ברפת ועדכן את הסבא בכל יום, בוקר וערב על הנעשה ברפת.
במפגשים הסבא היה מחייך ולא יותר מכך, די לו בקרבה של ניר ובחיבוק החם, זה מה שנתן לו את הכוחות האחרונים לחיות. היה לו קשה בלי הילדים אבל הוא לא היה מסוגל לראות אותם. שרה כבר היתה לא כשירה והיא נפטרה מספר חודשים לאחר שסבא משה אושפז בבית החולים.
סבא משה ביקש שיביאו עו"ד לחדרו. הוא קיבל אישור מרופא פסיכוגריאטרי על כך שהוא כשיר לערוך צוואה, וחתם על הצוואה בה נקבע שניר מקבל את מלוא הזכויות בנחלה, ברפת, במכסת החלב, ובכל הזכויות באגודה מכל מין וסוג. סבא משה ביקש לכתוב כי כל אחד מהילדים יקבל 1 ₪ ובמכתב שהוא צירף לצוואה הוא גולל את סיפור חייו ואת הקשר שהיה לו עם ניר ואת האכזבה הגדולה שלו מהילדים על כך שהם ראו בנחלה מקור לכסף ולא מפעל חיים שהוא הקים בארץ ישראל.
סבא משה כתב: "כשבאנו למושב לא היה כלום, לא נחלה, לא פרות, לא בתים ולא רחובות, הכל עשינו בשתי ידיים, שהיו שמאליות לאחר שבאנו מבגדד, אבל עם השנים קיבלנו כוחות ומזל שנזל משמיים שהביא לכך שהצלחנו והקמנו משק לתפארת. המשק שהקמנו הוא רק זרע אחד מיני רבים שנזרעו כאשר הוקמה המדינה, אם נהפוך את הנחלה "לעגל הזהב" ניקח ממנה את הנשמה ובכך נביא בעצמנו את הסוף על עמנו, על ארצנו, על המושב ועל משפחתנו. אני בחרתי בניר שיקבל את הנחלה בכדי שהנשמה תמשיך לחיות, שהלב ימשיך לפעום ובכדי שנראה עתיד לילדנו. אם תריבו על כסף סופכם שתישארו בלי פרוטה ואני מבקש מכם לכבד את החלטתי ואת צוואתי האחרונה".
סבא משה נפטר זמן קצר לאחר שהוא חתם על הצוואה אליה צורף המכתב שנפתח במשרדו של עוה"ד במעמד כל הילדים. המעמד היה מאוד מרגש. הילדים עשו חשבון נפש אחרי המקרה שהתרחש בבית של אבא משה ושינה את כל המשפחה. היה להם מאוד קשה להתמודד עם הדברים שנכתבו. האבא הדיר אותם מחייו לאחר המקרה, הוא לא הסכים לראות אותם עד יומו האחרון והם הכו על חטא.
המכתב שהוקרא להם על ידי עוה"ד, נכנס עמוק לתוך ליבם, הם הבינו שהסגידה ל"עגל הזהב" העבירה אותם על דעתם. שיקול הדעת שלהם נפגע והם קיבלו החלטות שגויות שגרמו לכך שאבא שלהם הלך לעולמו מבלי שהחליף איתם מילה אחת, מבט או לחיצת יד חמה. אבא שגידל אותם על ברכיו, דאג להם, אהב אותם בכל נפשו, עבד עשרים שעות ביממה כל ימות השנה בכדי להביא פרנסה הביתה, אבא לוחם ללא חת, קשוח, אוהב אדם ואדמה, איש בעל לב חם עם נתינה אינסופית, סיים את חייו מבלי שהילדים שלו היו ליד מיטת חוליו.
הילדים הרגישו את הכאב החד שפילח את החזה אבל את הנעשה אין להשיב. אבא כבר לא בחיים והפצע לא יגליד לעולם. החלטה אחת גמלה בליבם פה אחד - ניר יקבל את הנחלה באהבה ואנחנו נעשה הכל בכדי לשמר את הזיכרון של אבא לדורי דורות.
הפגישה הבאה היתה בבית של ההורים של ניר. כאשר האחים ביקשו את הפגישה ירון ואשתו וניר ובת זוגתו ציפו לגרוע מכל. הם חשבו שהדודים הגיעו בכדי להודיע להם על פתיחה של מלחמת עולם אם הנחלה לא תחולק באופן שווה והם התכוננו נפשית למעמד הפגישה.
הגיע יום הפגישה, הדודים נכנסו הביתה והמבטים היו מושפלים לרצפה לא ניתן היה לצפות מה יהיה והלב דפק בחוזקה. הם התיישבו ליד השולחן, שקט שרר מסביב, האווירה היתה קשה ומתוחה.
האחות מירה פתחה: "ירון אחינו היקר וניר אחיין אהוב, עשינו חשבון נפש ואנחנו מבקשים שתסלחו לנו, טעינו טעות מרה וקשה שתלווה אותנו כל החיים, אנא תסלחו לנו על ההתנהגות שלנו, על כך שלא ראינו דבר חוץ מכסף, שכחנו הכל ברגע אחד, אבל גם ברגע אחד הכל חזר אלינו. אולי זה נראה מאוחר מידי, אבל אבא ציווה שנשמור על המשפחה ועל הנחלה לדורות וכך אנו מתכוונים לעשות. ניר אתה היית שם כל השנים, אתה זכאי לנחלה היא שלך, קיבלת אותה מסבא שלך שאהב אותך אהבת נפש ואנחנו נותנים לך היום את ברכתנו ופותחים לך את הלב והזרועות ומבקשים שתקבל את סליחתנו ותאפשר לנו להישאר משפחה מאוחדת לזכרו של אבא, סבא משה.
איזו שמחה היתה שם בבית, הסוף לא היה צפוי, אבל כנראה שהכל צפוי והרשות נתונה, ואם שומרים על אמונה שבסוף הכל קורה לטובה הדברים מסתדרים. כך נגמר הסיפור על סבא משה, על אהבה ללא גבול לנכד ניר ועל אהבה לאדמה ולארץ ישראל.
כשסיימתי לספר את הסיפור לילדים של נעימה לא נותרה עין אחת יבשה בחדר, כולם בכו כולל הגברים, הזיכרון של ההורים עלה וזה מה שפתח לכולם את הלב, הם הבינו שהצוואה של אמא נעימה שהיתה אישה עם לב פשוט ואוהב, היא לא על חלוקה של נחלה, אלא שהיא על חיבור של משפחה.
שרה פתחה את הלב, היא סיפרה על שנים של ייסורים, היא הבינה את הטעות הקשה שהיא עשתה, ההבנה הגיעה אליה רגע אחד אחרי, אבל עדיף כך מאשר להישאר בהפרדה כל החיים. האחים סלחו לה, קשר הדם הוא חזק ואפשר להתגבר על הרבה משברים אם רק מסכימים להבין שטעות יכולה לקרות לכל אחד, גם אם היא נראית קשה ובלתי אפשרית, בסוף זהו ניסיון שכל אחד צריך לעבור בכל שלב חיים ואם נשמור על לב פתוח נישאר מחוברים ונוכל לנצח כל משבר.
כתוב במקורות שבעם ישראל יש שלושה סימנים: "ביישנים, רחמנים גומלי חסדים" – בואו נחזור למקום הזה ונראה שמחה בכל תחום בחיים.
אני מאחל לכל בית ישראל חג שבועות שמח חיבור ושמחה.
