מושבים מנהלים מעת לעת הליכים משפטיים כנגד חברים, חברים לשעבר או אנשים וגופים אחרים. במקרים רבים זוכים הליכים אלו להתעניינות רבה מצד חברי המושב, המצפים מבעלי התפקידים לעדכן ולערב אותם בהתקדמות ההליך המשפטי ובנעשה בו. עדכונים אלו, שיש בהם נטייה כמובן לטובת גרסת המושב, חושפים את מושב ובעלי התפקידים בו לטענות בדבר הפצת לשון הרע על הצד שכנגד בהליך המשפטי. בסוגיה חשובה זו עסק פסק דין שניתן לאחרונה (14.10.18)* בבית משפט השלום בעפולה, ולכן בחרתי לסקור בפניכם, בתמצית, את עיקריו. אציין כי באותו מקרה היה מדובר במחלוקת בין חבר קיבוץ לשעבר לקיבוץ אולם כמובן שהדברים נכונים גם למערכת היחסים בין חבר מושב או חבר מושב לשעבר למושב.
באותו עניין היה התובע חבר בקיבוץ הנתבע משנת 1974 עד שנת 2007, במהלן נשא במספר תפקידים ציבוריים. בהמשך החל התובע לעבוד מחוץ לקיבוץ בתפקידים מגוונים. לאחר זמן מה, התובע ביקש להפסיק להיות חבר הקיבוץ אך בד בבד נשאר להתגורר בקיבוץ. לאחר הפסקת חברותו של התובע בקיבוץ, התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים בדבר זכויות אשר נצברו לתובע בזמן שעבד מחוץ לקיבוץ, אותן דרש הקיבוץ לקבל מאת התובע. מנגד, התובע דרש מהקיבוץ תשלום דמי עזיבה ופנסיה.
בשנת 2015 הגיש הקיבוץ תביעה נגד התובע על סך של מיליון וחצי שקל בטענה, כי בשעה שהתובע היה חבר הקיבוץ ועבד מחוץ לקיבוץ לא העביר כספים לרשות הקיבוץ. תיק זה מתנהל עד היום. התובע מצידו פנה לבית המשפט המחוזי בדרישה למנות בורר שידון בטענותיו. דרישה זו התקבלה, בין השאר בתנאי שבמידה והבורר יקבע כי הקיבוץ חייב כספים לתובע, אזי העברת הכספים תעוכב עד להכרעה שיפוטית בתביעת הקיבוץ.
ביום 18.11.16 פורסם ביומן הקיבוץ, היוצא לאור אחת לשבועיים והמופץ לכלל חברי הקיבוץ, דיווח מטעם מזכירות הקיבוץ אודות ההליכים המשפטיים הנ"ל. במסגרת זו הוסבר לחברי הקיבוץ, בין השאר, כי: "אם ייקבע בבוררות שהקיבוץ חייב כספים לתובע, כספים אלו יעוכבו, עד לפסק דין של בית משפט השלום בעפולה – שם מתנהל ההליך של גניבת הכספים". עוד נרשם בפרסום כי השופט הביע דעה שראה את המסמכים והתרשם שטענות הקיבוץ כלפי יוס חמורות ובעלות יסוד.
בגין פרסום זה, אשר כלל אמירות נוספות, הגיש התובע תביעה דיבה כנגד הקיבוץ ושתי מזכירות הקיבוץ, בטענה כי הדיווח אודותיו נכתב באופן מגמתי בכדי להציג בפני הקוראים מצג שווא, לפיו גנב כספי ציבור, ולהלבין את פניו בקרב חברי הקיבוץ. מנגד טענו הקיבוץ והמזכירות כי הפרסום תיאר את מעשיו של התובע ותו לא ועל כן פרסמו דברי אמת שאינם בגדר לשון הרע.
בפסק דינו קובע בית המשפט כי אכן צודק התובע בטענתו, כי לא נקבע בשום ערכאה שיפוטית כי התובע גנב כספים לא לו. לכן, תיאור המעשה נשוא התיק כמעשה "גניבה" יש בו משום השפלה או ביזוי. עוד נקבע כי בהחלטת בית המשפט לא נקבע כי מדובר בטענות "חמורות ובעלות יסוד". משכך, המדובר בתיאור לא מדויק ומגמתי של ההחלטה.
בית המשפט ממשיך וקובע כי עיון בפרסום בכללותו מביא למסקנה, כי אדם מן הישוב, שאינו מעמיק בקריאת פסקי דין ומעיין בתוכן הפרסום, מקבל את הרושם, כי התובע אכן מעל וגנב את כספי הקיבוץ וכי על אף שבקשתו לקיים הליך בוררות מול הקיבוץ התקבלה, טענותיו אינן חזקות מול טענותיו של הקיבוץ. נקבע כי פרסום דברים מהם משתמע, כי התובע גנב מהקיבוץ כספים בסכומים גדולים מאוד תוך שהוא מחזיקם אצל צד שלישי ותיאור חד צדדי ולא מדויק של ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים, עלולים להשפיל את התובע בעיני חברי הקיבוץ, בו התובע ממשיך להתגורר עם בת זוגו, או לעשותו מטרה לשנאה או לבוז בעיני חברי הקיבוץ או לבזותו בשל המעשים שכביכול מיוחסים לו.
לעניין טענת הקיבוץ "אמת דיברתי", מציין בית המשפט כי מלבד העובדה כי "אמת" זו לא הוכחה, לטענת הגנה זו יסוד נוסף הנוגע לקיומו של עניין ציבורי. אמנם, אין מי שיחלוק שקיים עניין ציבורי, לפחות בקרב קהילת חברי הקיבוץ, בקבלת דיווח מהמזכירות אודות הליכים משפטיים בהם מעורב הקיבוץ, אך בית המשפט לא משתכנע כי אותו עניין ציבורי קיים גם ביחס לשימוש במילים "ההליך של גניבת הכספים". על פניו, ניתן היה לממש את העניין הציבורי בעדכון חברי הקיבוץ אודות ההליך המשפטי, גם ללא "התוספת" האמורה.
עוד טענו הנתבעים כי הפרסום נעשה בתום לב ובמסגרת חובתם לדווח לציבור על סטאטוס ההליכים המשפטיים. בעניין זה מדגיש בית המשפט כי אכן, חובתן של מזכירות הקיבוץ לדווח לחברי הקיבוץ אודות הליכים משפטיים בהם מעורב הקיבוץ. מנגד, הוספת דעה אישית על מעשיו של התובע או הכתרת המעשים הנטענים בכינויים כאלה ואחרים אינה חוסה תחת חובה זו. אדרבא, דווקא מתוקף תפקידן לפרסם דיווחים שוטפים לחברי הקיבוץ, בידיעה כי דיווחים אלה מוחזקים כאמת מוחלטת בעיני חברי הקיבוץ, היה על הנתבעות לנקוט משנה זהירות, לדייק ביתר מידה את אשר ביקשו להביא לידיעת חברי הקיבוץ, ולברור מילים נכונות שלא משתמעות לכיוונים שונים.
לבסוף, לאחר שבית המשפט שוקל גם את העובדה כי הנתבעים סירבו להתנצל וכי הפרסומים הועלו לאתר הקיבוץ, פוסק בית המשפט כי על הנתבעים לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ כפיצוי בגין לשון הרע שהפיצו עליו.
*ת"א (שלום עפ') 27110-01-17 יוסף מלול נ' קיבוץ עין חרוד איחוד (פורסם בנבו, 14.10.2018)
