פסק הדין עוסק בתביעה של בעל זכויות בנחלה חקלאית, אשר השכיר את הנחלה ובכך התיר לאחרים להיות ברי רשות ולעשות שימוש בנחלה ובחלק מן המבנה המצוי בנחלה שברשותו, שחלקו נבנה ללא היתר בנייה כדין, תמורת דמי הרשאה שקיבל.
בתביעתו דרש התובע כי השוכרים, הנתבעים, ישפו אותו בגין תשלום שדרשה ממנו רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) לשלם עבור דמי שימוש חורג ועבור הוצאות שהוציא בגין דרישה זו. במרכז הדיון ניצבת השאלה האם על השוכרים לשפות את המשכיר בגין דמי השימוש החורג ששילם, או שמא מדובר בחוזה שאינו חוקי ודינו להתבטל.
רקע
התובע, בעל זכויות בנחלה, בנה בנחלה מבנה שחלקו נבנה ללא היתר בנייה כדין, וללא הסכמת רמ"י, והינו מיועד לשימוש חקלאי בלבד. התובע השכיר לנתבעים חלק מהמבנה. בהסכם השכירות שעליו חתמו הצדדים, הצהירו הנתבעים כי הם מודעים למצבו המשפטי של המקרקעין, וכי ידוע להם שלחלק מהמבנה אותו הם שוכרים אין היתר בניה. עוד הצהירו הנתבעים בחוזה כי קיבלו כל מידע שנדרש להם כדי להחליט אם להתקשר בחוזה וכי הם מוותרים על זכות תביעה בנוגע למושכר. בנוסף, הנתבעים התחייבו להשתמש במבנה רק לפי המותר ולשימוש חקלאי וכן התחייבו לשפות את המשכיר בגין כל נזק, תביעה או חיוב שיחויב בו בהקשר זה. לאחר מכן, בעקבות ביקורת שנערכה בנחלה, שלחה רמ"י לתובע מכתב ובו דרישה לתשלום דמי שימוש בגין הסדרת שימושים שלא כדין במבנה, על סך 133,457 ₪.
לטענת התובע, הנתבעים שכרו ממנו את המבנה בהתאם לתנאי ההסכם עליו חתמו, ולכן עליהם לשפותו במלוא הסכום ששילם לרמ"י עבור דמי השימוש החריגים, כפי המשתמע מן האמור בחוזה.
לטענת הנתבעים, התובע הסתיר מהנתבעים ומבית המשפט כי חל עליו איסור מוחלט להשכיר לצד ג' חלק מהנחלה או המבנה שנבנה ללא היתר בניה וללא קבלת אישור מרמ"י. לטענתם, התובע עושה שימוש שאינו נאות בהליכי בית משפט, תוך ניסיון להעשיר את כיסו ולא במשפט, וכי הוא חסר תום לב. בנוסף, הנתבעים טענו כי חוק ההתיישבות אוסר על בעל נחלה לעשות כל שימוש בקרקע שלא למטרה חקלאית, או להסב מבנים ששימשו לחקלאות למטרות אחרות, שלא בהסכמת רמ"י, ולטענתם במקרה זה התובע התעלם מהחוק ולקח ביודעין את הסיכון, בעודו משתמש במבנה כמחסן. על כן, הנתבעים טוענים כי הסכום ששילם התובע היווה קנס שהוטל באופן אישי עליו, לאור הפרת החוק על ידו ולכן דין התביעה להידחות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי דין ההסכם לבטלות, מאחר ומטרתו בלתי חוקית ומאחר שהוא סותר את תקנת הציבור.
דיון והכרעה
לעניין הסכם השכירות, ביהמ"ש קבע כי ממכלול הראיות עולה כי הנתבעים היו ערים להסכם, עיינו בו ונפגשו עם התובע, ועל כן הם מנועים מלטעון כי התובע הסתיר מהנתבעים פרטים המצויים בחוזה, ויש לדחות את טענות ההגנה שהעלו בנושא. ביהמ"ש מציין כי הוא סבור שהנתבעים אכן חתמו על ההסכם והיו מודעים לאמור בו.
ביהמ"ש דן בשאלת השטח והמבנה שהושכר, וקובע כי אכן חלק מהמבנה נבנה ללא היתר בניה כנדרש. כמו כן, ביהמ"ש קובע כי בחלק משטח הנחלה נעשה שימוש לאחסנה סגורה, ורק בחלק מהשטח נעשה שימוש למטרות חקלאיות.
בנוסף, לגבי דמי השימוש החורג שגבתה רמ"י מהתובע, ביהמ"ש קובע בין השאר כי לא ניתן לתבוע מהשוכרים תשלומים מעבר למועדים שבהם שהו במושכר, וכי התובע לא הוכיח את סכום תביעתו, שהרי הנתבעים שהו במושכר רק בחלק מהזמן שבגינו נגבו דמי שימוש.
לבסוף, ביהמ"ש מזכיר כי בחוק ההתיישבות נקבע כי מחזיק בקרקע חקלאית לא ינהג בקרקע שימוש חורג, אלא על פי היתר בכתב משר החקלאות או מהמוסמך על ידו. במקרה דנן, הנתבעים התחייבו בהסכם לתנאי הקובע שהשכרת המחסן תיעשה למטרות שימוש של אחסנה חקלאית. מלשון ההסכם עולה כי התובע ידע שהוא לוקח סיכון, ואף כי ניסה לגלגל את אחריותו בנדון במקרה ו"יתפס". עוד מתחוור כי התובע אף עשה בעצמו שימוש שונה מייעוד השימוש שהותר לו, בכך שהשכיר את המחסנים לצד ג'. ביהמ"ש קובע כי מן הראיות עולה שהתובע ידע מה עיסוקם של הנתבעים, אך הדבר לא הפריע לו.
זאת ועוד, ביהמ"ש מציין כי הוא התרשם שכל הצדדים במקרה זה היו מודעים לסיכונים, וקובע כי מדובר בחוזה בלתי חוקי הנוגד את תקנת הציבור, שהרי הוא מהתל ברמ"י ומאפשר לתובע להפיק רווחים מהשכרת המחסן, ואילו לנתבעים החוזה מאפשר ליהנות משכירת המחסן בדמי שימוש מופחתים.
לאור כל זאת, ולאור הוראות חוק החוזים, הסכם בלתי חוקי, עם מטרה בלתי חוקית אשר סותר את תקנת הציבור, דינו בטלות, ואין בכוונת בית המשפט לשתף פעולה עם התנהלות פסולה זו.
סיכום
לפיכך, התביעה נדחית. על התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
ת"א(שלום)(רמלה) 38230-02-18 נוימן נ' ויצמן ואח', פס״ד מיום 19.8.21