תביעה שהגישו בני זוג בעלי זכויות בנחלה במושב בר גיורא כנגד רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), במסגרתה ביקשו להורות לרמ"י לרשום את הנחלה על שמם ברמ"י וכן לחייבה לחתום על היתר בניה בנחלה.
הרקע
ענייננו מתחיל בבני זוג אשר בשנת 1990, הוקצתה להם נחלה ע"י רמ"י במושב בר גיורא. לאחר מס' שנים שהנחלה עמדה בשיממונה, הגישו בני הזוג בקשה להיתר בניה בנחלה. בהתאם לכך, נחתם הסכם בניה בין רמ"י לבין בני הזוג בו התחייבו האחרונים, להגיש תכנית תוך חצי שנה, להתחיל בניה תוך שנה ולסיימה לא יאוחר משלוש שנים ממועד חתימת ההסכם, אחרת יפקעו זכויותיהם בנחלה. התפיסה המגולמת בתביעה זו הינה כי זכות חכירה של חוכר שלא התגורר בנחלה ועיבדה, תופקע הנחלה ותוחזר לרמ"י, אולם, למרות החתימה על ההסכם לא החלו בני הזוג בבניה במשך שנים רבות.
כעבור עשור לערך, התקבלה החלטה ברמ"י כי נחלות שאינם מאוישות תבוטל זכות הבעלים עליהן. לאחר שנתקבלו החלטות אלו, שבו בני הזוג לנסות ולקבל אישור לבניית בית מגורים בנחלתם. הם פנו לרמ"י בבקשה לקבל אישור בניה, האישור נתקבל אך נכתב בו כי הוא אינו מהווה ראיה להוכחת הזכויות בנכס. כמו כן, נכתב בהסכם כי אם ימצא שהנחלה אינה בנויה לא יהיה ניתן לבצע פעולה כלשהי בנחלה עד להסדרת הנושא אל מול רמ"י בהתאם לנהליו באותה עת. שנתיים לאחר מכן ערך רמ"י בדיקה וגילה כי המגרש ממשיך לעמוד בשיממונו. בהתאם לכך, נשלח מכתב לבני הזוג המבהיר כי משום שהמגרש עומד ריק פקעה זכותם בנחלה.
בני הזוג טענו כי אין מקום לראות בנחלה כנחלה שאינה מאוישת, כיוון והזכויות בנחלה נרשמו על שמם, והוסיפו כי אין זה בסמכותה של רמ"י להקפיא את הקצאת הנחלות.
יתר על כן טענו בני הזוג, כי לאורך כל אותן שנים הציג רמ"י מצג שווא כי הם בעלי הזכויות בנחלה, וכתוצאה ממצג זה הם השקיעו כספים בקידום תכניות הבניה ובכך שינו את מצבם לרעה.
מנגד טענה המשיבה, כי יש לראות את הנחלה כנחלה לא מאוישת משום שחלפו 15 שנים מיום חתימת רמ"י על אישורי הבניה ולמעלה מ-25 שנים מיום מסירת הנחלה לידי בני הזוג.
לעניין מצג השווא טענה המשיבה כי ההסכמים והאישורים ששלחה אינם מהווים מצג שווא לאור העובדה כי נכתב בהם בפירוש, כי ההסכם אינו מהווה אישור לזכויות בקרקע וכי ההסכם אינו תקף שעה שהקרקע עומדת ריקה לגמרי.
לבסוף טענה המשיבה, כי בני הזוג הפרו את החלטה מס' 1 של רמ"י המחייבת חוכר נחלה חקלאית להתגורר בה ולעבדה ברציפות. תנאים זהים מופיעים גם בחוזה המשולש בין רמ"י לסוכנות היהודית ולאגודה השיתופית במושב. משלא נהגו כך בני הזוג, פקעה זכותם בקרקע.
דיון והכרעה
בפתח דבריו הבהיר ביהמ"ש, כי מקרקעי המדינה הן משאב לאומי חשוב, ומשכך על רמ"י מוטל התפקיד לנהוג כנאמנת של הציבור בניהול משאב זה. בשל האמור, קבע ביהמ"ש, כי יש לתמוך בגישה הפרשנית שהציגה רמ"י לעניין הגדרת המונח "נחלה שאינה מאוישת". יתר על כן, ציין ביהמ"ש כי בחוזה המשולש נקבע כי רמ"י יכולה להתנות את הסכמתה בכפוף להחלטותיה ולכן עומדת לה הסמכות להפקיע נחלה.
ביהמ"ש בוחן את השאלה האם פקעו זכיותיהם של בני הזוג בנחלה בשל מחדלם הממושך לממש את זכויות הבניה בנחלה?
ביהמ"ש קובע כי מועצת מקרקעי ישראל הוסמכה לקבוע תקנות המגדירות בין היתר את מטרות המקרקעין המשמשות כנחלות. לפיכך, ביהמ"ש מקבל את טענת רמ"י כי ההוראות שנכתבו בחוזה המשולש ובהחלטה מס' 1 של רמ"י המחייבת את בעלי הנחלה להשתמש בה לצורך מגורים ומשק חקלאי, מחייבות גם את בני הזוג. עצם ההימנעות מלפעול לצורך יישום מטרות המקרקעין, מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
עוד הוסיף ביהמ"ש, כי אין חולק שבני הזוג הפרו גם את הסכם הבניה המחייב אותם להגיש תכנית בניה תוך חצי שנה, להתחיל בבניה תוך שנה ולסיימה לא יאוחר משלוש שנים, ולכן פקעה זכותם בנחלה גם בנימוק זה.
סיכום
ביהמ"ש דחה את טענות בני הזוג ובכלל זה את בקשתם לקבלת הזכויות במגרש, וקבע כי אין להם עוד זכויות במקרקעין נשוא ההליך. בנסיבות העניין, משום שבני הזוג נשאו כבר בלא מעט הוצאות, ביהמ"ש לא נתן צו להוצאות.
הפ (י-ם) 38060-04-18 – יהושוע קול וח' נ' רשות מקרקעי ישראל, פס״ד מיום 01/07/2019
