הרקע
הצדדים הם חברי המושב לפידות אשר נחלותיהן סמוכות זו לזו. שולמית, התובעת, גידלה באזור הגבול בין שתי הנחלות גינת נוי בשטח של כ-3.5 דונם, אשר כללה סלעיה, עצי נוי ומערכות השקיה ותאורה. לדבריה, היא טיפחה את גינת הנוי משך שנים רבות, תוך שהשקיעה בה מכספה ומזמנה וראתה בה נכס בעל ערך סנטימנטלי גבוה.
בתחילה הגינה הייתה ממוקמת בשטחה של שולמית, על קו הגבול בין הנחלה שלה לזו של מרקו, שכנה. בשנת 2004 חתמו הצדדים על הסכם גבולות חדש על פי קביעתו של מודד מוסמך. לפי ההסכם, אשר אושר על ידי ועד המושב, חלק גדול משטחה של הגינה עבר לתחום נחלתו של מרקו. מרקו לא דרש משולמית לפנות את הגינה שנמצאת בשטחו עד שנת 2011 בה שלח לשולמית בקשה לפנותה. לאחר התערבות ועד המושב הושג הסכם פשרה בין הצדדים לפיו ההסכם בין הצדדים לעניין הגבולות נשאר תקף, תוך שהוסיפו אליו סעיף בלשון עמומה לפיו שולמית תגזום את העצים בגינה מדי פעם ובתיאום מראש עם מרקו.
כחצי שנה לאחר עריכת ההסכם השני, שולמית גילתה שגינת הנוי הושחתה לחלוטין, תוך שנכרתו מס' רב של עצים והושחתו מערכות התאורה וההשקיה. לטענת שולמית, מרקו ביצע את ההשחתה יחד עם בנו. על כן תבעה אותו שולמית על סך 66,966 ₪ בגין נזקים ממוניים הכוללים את שווי הגינה שהושחתה, אובדן ימי עבודה ונסיעות, והעתקת אירוע משפחתי אשר היה אמור להתקיים בגינה למקום אחר. כמו כן תבעה פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מההשחתה. שולמית טוענת כי היא כיבדה את ההסכם בין הצדדים, וכי ההשחתה שנעשתה לאחר עשור בו מרקו לא דרש ממנה לפנות את הקרקע מהווה הפרה של ההסכם בחוסר תום לב.
מנגד טוען מרקו, כי על פי ההסכם השטח בו גזם את העצים נמצא בגבולות נחלתו, ופעולתו נעשתה בכדי לסלק את הפלישה של שולמית לשטחו. כמו כן טען, כי לפעולתו קדמו דרישות שהפנה לשולמית במשך השנים לסילוק גינת הנוי מהשטח.
דיון והכרעה
ראשית, ביהמ"ש ניגש לבירור פרשנות ההסכם כפי שנתפס בעיני הצדדים. ביהמ"ש השתכנע כי שני הצדדים הבינו את הסעיף שנוסף בהסכם השני כהסכמה לכך שהעצים יישארו על כנם למרות שנמצאים בשטחו של מרקו, תוך ששולמית מתחייבת לגזום אותם. ביהמ"ש התבסס בקביעתו על הודאתו של מרקו כי הסכים להשאיר העצים, וכן על התנהגות הצדדים לאחר כניסתו של ההסכם לתוקף, שכן שולמית גזמה את העצים והם נשארו עומדים בשטחו של מרקו, ומנגד מרקו לא עמד על הדרישה לפינוי הגינה אשר הציג לשולמית טרם כריתת ההסכם.
בהתאם לכך, קבע ביהמ"ש, כי אין לראות בכניסתה של שולמית לשטחו של מרקו הסגת גבול, וכי לא הייתה לו הסמכות להשתמש בכוח בכדי לסלקה משטחו. כמו כן, שולמית גזמה את העצים ולכן כלל לא הפרה את ההסכם.
בנוסף לכך, מצא ביהמ"ש, כי בעדותו הודה מרקו כי סכסוך בינו לבין ילדיה של התובעת הוא אשר הביא אותו להשחית את הגינה מתוך כעסו, ולא בגלל שפלשה לשטחו. כמו כן, מרקו לא הוכיח כי פנה לשולמית בדרישה כלשהי לשינוי תנאי ההסכם או לפינוי הגינה, ועל כן ההסכם בניהם עומד בתוקפו.
מנגד, ביהמ"ש השתכנע כי שולמית הוכיחה את הנזק הפיזי שנגרם כתוצאה מהשחתת הגינה ע"י הערכה של שמאי מוסמך אשר לא נסתרה, וכן שהגינה הינה בעלת ערך רגשי רב עבור שולמית, כך שיש לפסוק לטובתה גם פיצויים בגין עוגמת נפש. אולם תביעותיה בגין העתקת מקום האירוע המשפחתי ולגבי הפסד ימי עבודה ונסיעות לא הוכחו כנדרש.
סיכום
מכל האמור, ביהמ"ש קיבל חלקית את תביעתה של שולמית וחייב את מרקו בתשלום 39,466 ₪
ת"א (שלום)(חיפה) 901-11-13 שולמית נ' מרקו, פס״ד מיום 27/01/17
