הרקע
התובע הראשון הוא ראפת, תושב השטחים, אשר טוען כי הועסק באריזת תמרים בבית האריזה של מושב משואה כ-6 שנים עד לשנת 2013 בה לטענתו פוטר, כאשר היקף העבודה היה שישה ימים בשבוע במשך שמונה שעות בכל יום. ראפת טוען כי השתכר סך של 70 ₪ ליום. בתביעתו דרש ראפת מהמושב לשלם לו סך של 152,616 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, אי הנפקת תלושי שכר, ופדיון דמי הבראה וחופשה שלא שולמו לו לטענתו. בכדי לתמוך בטענתו הציג ראפת תעודת היתר העסקה על שם המושב.
ראפת הגיש את תביעתו גם כנגד החברה הכלכלית ערבות הירדן אשר אחראית על בית האריזה, אולם מכיוון ונאמר לו כי הוצא צו פירוק כלפי החברה, ובהתחשב בעובדה שאין תחולה לביטוח של ראפת מפני פשיטת רגל של מעסיקים לפי חוק הביטוח הלאומי, החליט למשוך את תביעתו כלפיהם ולהשאיר רק את התביעה כנגד המושב.
התובע השני הוא סעיד, אשר טוען גם הוא כי עבד בבית האריזה במושב כ-9 שנים עד לפיטוריו בשנת 2009, כאשר השתכר 56 ₪ ליום עבודה של 8 שעות. סעיד הפנה תביעתו כנגד המושב וכן כנגד אדם נוסף בשם עמרם מנהל מטע התמרים אשר סעיד טען כי היה מעסיקו. סעיד תובע הפרשי שכר מינימום, וכן פיצויי פיטורין ותשלומים נוספים המגיעים לו מכוח דיני העבודה.
מנגד טוען המושב, כי ראפת וסעיד מעולם לא הועסקו ע"י המושב. למושב אין בית אריזה אלא בית האריזה שייך לחברה הכלכלית והוא ממוקם בסמוך למושב, אי לכך אין בטענותיהם של התובעים כנגד המושב תועלת שכן המושב לא היה מעסיקם. בנוסף טוען המושב, כי האנשים אשר ראפת טוען שהיו ממונים עליו בבית האריזה הינם עובדי החברה הכלכלית ועל כן אינם מועסקים ע"י המושב.
דיון והכרעה
ביהמ"ש שמע את עדויות הצדדים, כאשר התובעים העידו האחד בשביל השני שעבדו יחד בבית האריזה. במהלך הדיון בעניין ראפת, העידו מזכיר המושב וכן עמרם מנהל מטע התמרים, אשר טענו כי אינם מכירים את ראפת, וכי המושב אחראי רק על מטע התמרים ולא על בית האריזה. עדותם לא נסתרה ע"י ראפת. כמו כן, הגורמים אשר ראפת טוען שהיו ממונים עליו בבית האריזה לא הגיעו להעיד כלל.
בנוסף, לעניין התרי העבודה אשר הציג ראפת שהוצאו על שם המושב, קבע ביהמ"ש כי לראפת הוצאו היתרים ממספר רב של גורמים. כמו כן, קיומו של היתר העסקה ממעסיק מסוים אינו מהווה אישור לכך שהעובד עבד אצל אותו מעסיק בעיקר בשל העובדה כי הוצאו לו מס' היתרים מגורמים אחרים בתקופה בה טוען להעסקתו ע"י המושב בלבד, וכי נמצא כי ראפת הגיש תביעה דומה כנגד המושב בקעות בגין תקופה בה היה לו היתר עבודה בתוקף על שם המושב משואה אותו הוא תובע בהליך דנן.
לאור האמור לעיל דחה ביהמ"ש את תביעתו של ראפת שכן לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח שאכן הועסק ע"י המושב.
ביהמ"ש דחה מאותן סיבות גם את תביעתו של סעיד שלא הצליח גם הוא להוכיח כי הועסק ע"י המושב, ולא סתר את הטענה לפיה אין המושב אחראי על בית האריזה. גם תביעתו כנגד עמרם נדחתה בשל העובדה כי עמרם ניהל את מטע התמרים ואין בית האריזה בתחום אחריותו.
סיכום
מכל האמור, דחה ביהמ"ש את התביעות וחייב כל אחד מהתובעים בתשלום הוצאות המושב בסך 4,000 ₪ כל אחד.
סע"ש (עבודה)(ירושלים) 44036-10-14 ראפת סעיד נ' מושב משואה, פס״ד מיום 07/12/16
