הרקע
התובע וגרושתו הם בני זוג לשעבר שהתגרשו. במהלך נישואיהם רכשו בני הזוג זכויות במשק במושב בו חיו, ובכך הפכו שותפים למקרקעין. בנוסף, במהלך נישואיהם הקימו יחד בני הזוג חברה, כאשר הם מחזיקי המניות היחידים בה.
לאחר גירושיהם של הזוג, הגיש התובע תובענה כספית לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי במקרקעין משותפים כנגד גרושתו. לטענתו, השימוש הבלעדי התבטא הן במגורי גרושתו בשטח המשק, והן בהפעלת וניהול החברה אשר הם הקימו במשותף (אשר עברה בהמשך לבעלות האישה) בשטחי המשק . התובע טען שגרושתו מנעה ממנו לעשות שימוש בשטח באמצעות בקשות סרק לצווי ההגנה ואיומים להגשת תלונות נוספות. כמו כן טען, שהגירושים מונעים ממנו לשהות תחת אותה קורת גג יחד עם גרושתו.
מנגד, טענה הגרושה, שהיא לא פעלה באף שלב למנוע מהתובע לעשות שימוש בשטח המשותף, ואף לאחר שפג תוקף צו ההגנה לא עבר התובע להתגורר במקרקעין. לגבי חיוב עבור פעילות החברה היא ציינה בפני ביהמ"ש שהתובע לא צירף את החברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, כנתבעת לתובענה, ועל כן דין טענה זאת להידחות. עוד טענה כי התובע לא צירף חוות דעת מקצועית לחישוב גובה דמי השימוש, ועל כן דין תביעתו להידחות.
בנוסף לכך, הגיש התובע תביעה נוספת כנגד ד"ר אשר העניק שירותים בשטח המשק תוך עשיית שימוש במתקני החברה המצויים בשטח המשק. תביעה זו נדונה יחד עם התביעה שהגיש כנגד גרושתו, ובה טען התובע להסגת גבול מצד הד"ר, ולעשיית עושר שלא במשפט. מנגד טען הד"ר, כי השירותים שהעביר ללקוחות החברה היו בתיאום עם גרושתו של התובע, במטרה לסייע לה, לשקם את שמה הטוב של החברה שהוכתם לאור מאסרו של התובע, שבמקור היה מבעלי החברה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש פתח והבהיר שככלל, ס' 33 לחוק המקרקעין מסדיר את תנאי תשלום דמי שימוש בין שותפים אשר מחזיקים בבעלות משותפת במקרקעין, כאשר הזכות לדמי שימוש מושתתת על עקרונות היושר ודיני עשיית עושר ולא במשפט. במקרה דנן מדובר במחלוקת בין בני זוג, ועל כן ביהמ"ש סקר את ההלכות והפסיקות הקיימות בנושא פסיקת דמי שימוש במקרקעין אשר משותפים לבני זוג, כאשר אחד מהם עושה שימוש בלעדי בשטח.
בתוך כך, ציין ביהמ"ש שההלכה הקיימת קובעת שכאשר שותף אחד לא מנע מהאחר לעשות שימוש, אין לפסוק דמי שימוש, לכן בדר"כ בן זוג שעוזב את הבית על דעת עצמו לא יהיה זכאי לקבל דמי שימוש מבן הזוג הנותר במקרקעין.
לאחר סקירת השתלשלות העניינים העובדתית, ביהמ"ש דחה את טענות התובע כי גרושתו הגישה בקשות סרק לצווי הגנה בשביל למנוע ממנו לעשות שימוש בשטח המשותף, וקבע כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה שאכן גרושתו מנעה ממנו לעשות שימוש בשטח המשותף. עוד קבע ביהמ"ש שטענת התובע לפיה בהתאם להלכה היהודית הגירושים מונעים ממנו לדור תחת קורת גג אחת עם גרושתו, הינה חסרת שחר שכן מדובר בשטח קרקע נרחב וגדול והתובע יכול היה לעשות בו שימוש גם מבלי לבוא במגע עם גרושתו.
בנושא פעילותה של החברה בשטח המשותף, קבע ביהמ"ש שהתובע לא הצליח להרים את התשתית הראייתית הנדרשת להטלת חיוב בדמי שימוש על החברה, וכן כי התובע לא הצליח להוביל להרמת מסך תאגידית בין החברה ובין גרושתו, לצורך הטלת חבות אישית על הגרושה כפי שמבקש התובע. כמו כן, קיבל ביהמ"ש את טענת הגרושה שהתובע כלל לא הצליח להוכיח גובה דמי שימוש בחלקי המשק השונים.
בנוסף, ביהמ"ש דחה את התביעה כנגד הד"ר בגין הסגת גבול. ביהמ"ש קבע שהד"ר שימש כספק שירותים לחברה, ועל כן הייתה נתונה לו הרשות להשתמש במתקני החברה ובמקרקעין שבשטחם היא מנוהלת. מעבר לכך, קבע ביהמ"ש שהשירותים ניתנו ביוזמת מנהלת החברה ובעלת המניות בה, הלוא היא גרושתו של התובע, וגם בכך יש להצדיק דחיית הטעם להשגת גבול. ביהמ"ש דחה גם את העילה של עשיית עושר ולא במשפט, שכן שוכנע שהד"ר אכן פעל לסייע לחברה ולגרושת התובע לשיקום תדמית החברה שנפגמה עקב הרשעת התובע.
סיכום
ביהמ"ש דחה את התביעה כנגד גרושתו של התובע, אולם לא פסק לטובתה הוצאות שכן אין חולק שהיא עושה שימוש בלעדי במשק.
בנוסף, דחה ביהמ"ש את התביעה כנגד הד"ר, וקבע כי לא הוכח כי הייתה הסגת גבול או עשיית עושר. התובע חויב לשלם לד"ר הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.
תמ"ש (משפחה) (קריית גת) 51621-06-15 – פלוני נ' אלמונית ואח', פס״ד מיום 01/08/2018
