משה ושרה עלו לישראל בשנות החמישים מעירק, עם הגעתם לארץ הם שוכנו במעברה באזור נתניה. החיים במעברה היום קשים, אך לאחר מספר חודשים הציעו למשה ושרה לעבור להתגורר במושב לקבל נחלה ולעבד את האדמה. משה ושרה גדלו בבגדד ולא הכירו את עבודת האדמה, אך קול פנימי גרם להם להיענות להצעה והם אכן עלו לאוטובוס והגיעו עם המזוודות למושב עובדים באזור רמלה. בשנות ה 70 משה בנה רפת קטנה רכש כמה פרות והחל להתפתח בענף הפרות לחלב. עם השנים הרפת הלכה וגדלה ומשה הפך לחקלאי מצליח ומוכר בתחום.

בגיל 85 החלו להגיע לסבא משה הילדים בכדי לדבר אתו על הנחלה. הוריו של ניר לא היו שותפים לשיחות אך שלושת האחים הגיעו כל אחד בתורו בכדי לבדוק, מה מתכוון סבא משה לעשות עם הנחלה אחרי שילך לבית עולמו? השיחות היו קשות אך לא סוערות. משה הסתיר את השיחות מניר ומאביו ירון, כי הוא ידע שאם הדבר ייוודע להם המשפחה תתפרק בעודו בחיים וזה היה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה.

אפשר למתוח קו על הרגע שבו נערך המפגש בבית של הסבא בן ה - 87 ולחלק את חייו עד לאותו רגע והחל מאותו רגע - זו כבר לא היתה אותה משפחה הכל התפרק!

מאז ראשית ההתיישבות, היתה נהוגה מדיניות שבמסגרתה קיבלו היישובים חוזי חכירה לדורות (במושבים החכירה לבעלי הנחלות).

גם החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל קבעה הסדר של חכירה לדורות במושב לחברים ובקיבוץ לאגודה. בהמשך, נקבעו שורה של החלטות נוספות להסדרת הנושא, כגון: החלטה מס' 341 בהתייחס לקיבוצים והחלטה מס' 823 בהתייחס למושבים.

לאורך השנים, מועצת מקרקעי ישראל חזרה והנחתה את מינהל מקרקעי ישראל (ורשות מקרקעי ישראל - "רמ"י") לפעול על פי המדיניות לפיה ליישובים ולחברים תהיינה זכויות חכירה לדורות בקרקע. אולם בפועל, למעט תקופה קצרה בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים, עת הוחתמו מעל לכ-120 קיבוצים על חוזי חכירה לדורות, ולחתימה היסטורית על חוזי חכירה לדורות עם מושב עובדים אחד, רמ"י נמנעה מקיום הוראות מועצת מקרקעי ישראל בכך שהפסיקה, למעשה, לטפל בהסדרת החכירה לדורות של הקיבוצים, המושבים וחבריהם לאורך תקופה ארוכה.

הדברים חמורים אף יותר כי לאורך השנים, היישובים מימנו בסכומי עתק פעולות שונות של רמ"י וגופים אחרים, על מנת להשלים את רישום המשבצת שלהם, בין היתר בתשלומים למרכז למשבצות החקלאיות שהינו גוף בבעלות (חלקית או מלאה) של רמ"י.

מאז החלו עובדים זרים לעבוד בישראל, נושא העובדים הנוטשים מהווה את אחד  הכאובים והבעייתיים ביותר למעסיקים, המתמודדים עם שלל קשיים בנושא העסקת עובדים זרים.

לפי נהלי רשות האוכלוסין כפי שמפורטים באתר הרשות "...עובדים זרים רשאים לעבוד אך ורק עבור המעסיק המורשה שאצלו הם רשומים באותה עת. עובדים זרים אינם רשאים לעבוד אצל מעסיק אחר, אפילו במהלך הפסקות מהעבודה, בחגים, בימי מנוחה או לאחר שעות העבודה הרגילות. עובד זר שנמצא עובד אצל מעסיק אחר מלבד המעסיק הרשום הנוכחי שלו, צפוי להרחקה מהארץ. מעסיק שנמצא מעסיק עובד זר באופן לא חוקי, עלול להיקנס או לעמוד בפני תביעה פלילית.

עובדים זרים המעוניינים לעזוב את המעסיק או להחליף את המעסיק הנוכחי במעסיק אחר, לאחר שעשו ניסיון כן לעבוד אצל המעסיק שהזמין אותם לישראל, אינם זקוקים ל"רשות" מהמעסיק המקורי. יחד עם זאת, על עובד המבקש לעזוב את מעסיקו הנוכחי לתת למעסיקו הודעה מוקדמת על כך, וכן עליו להודיע על השינוי לרשות האוכלוסין באמצעות לשכת התיווך הפרטית או חברת כוח האדם שאצלם הוא רשום. לרשות עובד זר, אשר אינו מועסק, עומדים עד 90 יום מתאריך הפסקת העבודה אצל המעסיק הקודם על מנת למצוא עבודה חלופית ולהירשם אצל מעסיק מורשה בענף המפורט באשרת העבודה של העובד. עובד שלא נרשם אצל מעסיק חוקי בתוך 90 יום, חייב לעזוב את ישראל, ואם העובד אינו עוזב את ישראל מרצונו, הוא עלול להיעצר ולהיות מגורש מישראל..."

שמואל ירושלמי, משורר ופעיל חברתי תושב באר שבע, אומר כי התקשורת והציבור הישראלי מהרו הרבה יותר מדי לשכוח את האסון הסביבתי שקרה בנחל אשלים שבנגב. יום או יומיים הענין היה בכותרות, פורסמו תמונות מזעזעות של בעלי חיים שנפגעו - ואז עברו לעסוק בנושאים אחרים, וזאת מבלי שהתקיים דיון רציני בכל השלכותיו הרחבות של האסון שקרה. במיוחד, כמעט לא דנו בקשר בין האסון הזה לבין הצורה המעוותת בה בנויה הכלכלה הישראלית - כלכלה קפיטליסטית הרסנית וחסרת כל מעצורים.

אהרון ונורית גידלו שני ילדים לתפארת במושב בצפון. כל חייהם ההורים עבדו בחקלאות, גידלו פרחים בחממות, עיבדו את האדמה, הם אהבו כל רגב וכל תלולית עפר וטיפחו את המשק החקלאי באהבה רבה.

הבן הבכור יאיר נכנס לעבוד עם ההורים לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי. הוא סייע להורים עוד כשהוא היה נער מתבגר וחיכה לשעתו בכדי להתחיל לעבוד במשק המשפחתי. אהרון שהלך והתבגר עם השנים חיכה גם הוא שיאיר ייכנס לעבודה במשק ואכן הגיע הרגע לו אהרון ציפה ויאיר התחיל לתפוס מקום משמעותי מאוד בעסק.

אחיו של יאיר, יוסי, לא התחבר למשק החקלאי, הוא הלך ללמוד ראיית חשבון והתגורר במרכז הארץ. למרות המרחק שני האחים היו קשורים מאוד, היה להם קשר מיוחד, בכל זאת הם היו רק שניים וההורים גידלו אותם לאהבת הזולת. ההורים הנחילו לילדים אהבה בין אדם לחברו, נתינה וכבוד הדדי. האחים נהגו להיפגש לעיתים קרובות באירועים משפחתיים משותפים. לאחר החתונות של שניהם והגעת הילדים לעולם הקשר המשפחתי בין הילדים וההורים והמשפחה המורחבת הלך והתחזק.

בשיחות משותפות הם נהגו להעלות זיכרונות עוד מהתקופה שבה ההורים חיו באירופה, ההורים ברחו לבדם בטרם החלה השואה באירופה. להורים לא היתה משפחה הם גדלו כיתומים. יאיר ויוסי ובני משפחותיהם היו ההצלחה הגדולה של ההורים, ההמשך הבין דורי לאחר שכל המשפחות נעלמו כליל בשואה זו היתה הנחמה שלהם. ההורים מאוד התגאו בכך ושמרו על הקשר בין כולם בצניעות ובענווה.

כך חלפו להם השנים, ההורים אהרון ונורית, יאיר ויוסי והמשפחות גדלו והתפתחו, ההורים הפסיקו את העבודה בחקלאות וכל הטיפול במשק עבר ליאיר. יוסי שהבין בכספים היה יד ימינו של יאיר שנהג להתייעץ עם יוסי רבות בנושא של השקעות במשק. יוסי שמח לסייע ליאיר ועם השנים המשק הלך והתפתח עלה ועלה והגיע להצלחות מפליגות בארץ ובעולם.