תביעתו של בן אשר הוריו היו בעלי נחלה חקלאית במושב ונפטרו כנגד רעייתו השנייה של אביו אשר רשומה מול הגורמים המיישבים כזכאית לזכויות באותה נחלה לאחר פטירת האב. הבן מבקש סעד הצהרתי לפיו קיימות לו זכויות בנחלה כבן ממשיך מכוח הסכם פנים משפחתי ומכוח צוואת האב.
הרקע
התובע הינו בן להורים אשר היו בעלי נחלה חקלאית במושב. לאחר פטירת אמו, נישא אביו בשנית תוך שמנישואין אלו לא נולדו ילדים נוספים. לאחר הנישואין השניים, הוכרה רעייתו השנייה של האב (הנתבעת) כחברת המושב, כאשר זכויותיה בנחלת האב נרשמו אצל הסוכנות היהודית, אשר רמ"י שהינה הבעלים בקרקע מינתה לגורם המיישב במקרקעי המושב.
התובע נותר לגור בנחלה, ולאחר שבגר ונישא אף בנה בה את ביתו. הבית בנוי משני מפלסים, כאשר התובע ואשתו התגוררו במפלס התחתון, ובמפלס העליון התגוררו האב והנתבעת. ברבות הימים נפטר האב והשאיר אחריו צוואה בה הוא הוריש לתובע את כל זכויותיו בנחלה תוך שציין כי לא יהיה ניתן להוציא את אשתו מביתה והיא תישאר לגור בבית שבנחלה עד סוף ימיה.
בהתאם לכך, הגיש התובע את תביעתו בה הוא מבקש מביהמ"ש ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות בנחלה. לטענתו אומנם במסגרת היחסים מול רמ"י והסוכנות אכן הנתבעת רשאית להירשם כבעלת הזכויות בנחלה, ואולם, מכוח הסכמות משפחתיות שהנתבעת גם הייתה צד להם, וכן מכוח צוואת האב, הרי שהזכויות צריכות לעבור אליו.
הנתבעת טוענת, כי לאחר פטירת האב, ובהתאם להסכם מול רמ"י והסוכנות היא בעלת הזכויות הבלעדית בנחלה. עוד טוענת הנתבעת, כי לא הייתה כל הסכמה משפחתית, וגם אילו הייתה הרי שזכויות בנחלה אינן ניתנות להורשה ולהעברה וממילא אין להסכמה כזאת כל נפקות. אשר על כן, לטענתה יש למחוק את התביעה על הסף.
כמו כן, לטענת רמ"י אשר נוספה כנתבעת להליך, דין התביעה להידחות מכיוון והזכויות בנכס מהוות נכס שאינו נכלל בעיזבון, על כן יש לנהוג כפי הכתוב ברישומי רמ"י והסוכנות ולהשאיר את הזכויות בנחלה בידי הנתבעת בלבד.
דיון והכרעה
ביהמ"ש שמע את טענות הצדדים וקבע כי על התביעה להתקבל. ראשית, ביהמ"ש התייחס לכך שזכות במשק חקלאי הינה זכות של "בר רשות", זכות זו הוכרה בפסיקה כזכות אישית שאינה קניינית, כך שאופיה וגדריה נקבעים בהסכם בין הצדדים (בעל הקרקע למקבל הזכות). בהתאם לכך, זכותו של בר רשות בקרקע תהיה עבירה רק בתנאים שנקבעו בהסכם עם בעל הקרקע, אם קיימים כאלה.
בענייננו, קיים הסכם משולש בין רשות מקרקעי ישראל לסוכנות היהודית ולמושב, כאשר הסכם זה קובע כי זכויותיהם של ברי הרשות לא ניתנות להורשה, אלא יועברו לבן/בת זוגו או לבן ממשיך אשר הוכר ככזה במוסדות המיישבים (רמ"י והסוכנות). על כן, אין חולק על כך שעפ"י הדין ובהתחשב בכך שזכותו של התובע כבן ממשיך לא הוכרה באופן פורמאלי, הרי שעל הזכות להיות מועברת לנתבעת, שהייתה אשתו של האב המנוח בעת פטירתו.
יחד עם זאת, ביהמ"ש השתכנע כי בין התובע לבין המנוח והנתבעת נכרת הסכם פנים משפחתי, במסגרתו הוסכם על העברת הזכויות במשק לידי התובע כבן ממשיך לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת. בתמורה התחייב התובע להישאר לגור במשק, לטפל ולעבוד בו וכן לסייע למנוח ולנתבעת. ביהמ"ש קבע, כי הנתבעת ידעה על ההסכם והייתה שותפה לו ולמרות זאת סירבה להסדיר את זכויותיו של התובע כבן ממשיך מול המוסדות המיישבים.
את קביעתו זו, ביסס ביהמ"ש בין היתר על התנהגות הצדדים במשך השנים ועל כך שהתובע בנה את ביתו במשק, על עדות התובע אשר נמצאה מהימנה, וכן על לשון הצוואה, אשר אומנם לא ניתן להעביר דרכה זכויות במשק חקלאי, אולם ניתן "לבקש" בה מי ימונה לבן ממשיך כל עוד ההסכם המשולש אינו מונע זאת במפורש.
בנוסף קבע ביהמ"ש, כי ההסכם המשולש לא כולל הוראה מפורשת הקובעת שהעברת זכות שלא ניתנה לה הסמכת המוסדות המיישבים תהיה חסרת תוקף. בהתאם לכך, לא ניתן לשלול את תוקף ההסכם הפנים משפחתי למרות שזה לא קיבל את אישור המוסדות המיישבים ולא עבר בצינורות הפורמליים, שכן במסגרת הפנים משפחתית ניתן שתקום זכות חוזית בין הצדדים ללא קשר לגורמים חיצוניים כמו ההסכם המשולש.
בהתאם לכך, קבע ביהמ"ש כי ההסכם תקף, ועל הנתבעת לעשות את כל המועיל והדרוש לשם קיום ההתחייבות לרבות הסדרת מעמדו של התובע כבן ממשיך מול המוסדות המיישבים.
סיכום
לאור האמור, קיבל ביהמ"ש את התביעה וקבע כי יש לקיים את ההסכם הפנים משפחתי בין הצדדים.
בהתחשב בנסיבות העניין, חייב ביהמ"ש את הנתבעת בהוצאות התובע על הצד הנמוך בסך של 15,000 ₪.
תמ"ש (משפחה) (ירושלים) 2991-01-14 – י' ח' נ' א' נ' ח' ואח' ואח', פס״ד מיום 15/03/2018
