תנאים לזכאות בדמי חג
אחת הסוגיות העולות כמעט בכל הדיונים העוסקים בתביעות של עובדים זרים ופלסטינאים בבתי הדין לעבודה הינה סוגיית הזכאות לדמי חגים.
על פי הדין הכללי עובד זכאי ל-9 ימי חג בשנה בתשלום (2 ימי ראש השנה, יום כיפור, ראשון של סוכות, שמחת תורה, ראשון ושביעי של פסח, יום העצמאות ושבועות). צו ההרחבה בחקלאות מעניק לעובד עוד יום חג (יום בחירה) בתשלום.
הזכאות כאמור מובנית בשכרו של עובד במידה והוא עובד חודשי (מוגדר בחוק כ-"עובד במשכורת"). במקרים אלה פשיטא שהעובד מקבל את משכורתו המלאה ללא ניכוי היעדרות ביום חג. השאלות מתעוררות בעובד שעתי/יומי. במקרה זה (המוגדר בחוק כ-"עובד בשכר"). הזכאות לימי חג מסוייגת והעובד זכאי לה רק אם נתמלאו תנאים מצטברים מסויימים. עובד בשכר (יומי/שעתי) אינו זכאי לתשלום עבור יום חג בשלושת חודשי עבודתו הראשונים. העובד אינו זכאי לתשלום יום חג אם לא עבד בימים הסמוכים לחג, היינו אם העובד נעדר ביוזמתו בערב החג או למחרת החג אין הוא זכאי לתשלום דמי חג. חג החל בשבת, או ביום שישי במקום בו עובדים 5 ימים בשבוע, אינו מזכה בתשלום. עובד עונתי בחקלאות זכאי לימי חג גם אם חלו אלו בשבת.
תובעים רבים נכשלים בהקשר לסייג אחרון זה שכן בית הדין הארצי בפס"ד (ע"ע 21920-02-13) חזר וקבע: "בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג..." "עובד שאינו עובד חודשי אינו זכאי לימי חג החלים בשבת. נקודת המוצא היתה שממילא אותו עובד אינו עובד ביום שבת, בהתאמה, עובד יומי שעובד בקביעות בימים א'-ה', אינו זכאי לימי חג בעד יום חג שחל ביום שישי. ממילא עובד כאמור לא החסיר יום עבודה... את צו ההרחבה יש לפרש כקובע זכאות לכך שעובד המפסיד יום עבודה בשל חג מבין תשעת החגים הנקובים בצו ההרחבה, זכאי לתשלום דמי החג האמור".
סוגיה משפטית נפרדת הינה קביעת ימי החג של עובד לא יהודי. מספר ימי החג בתשלום להם זכאי עובד לא יהודי אינו שנוי במחלוקת ואולם הקביעה אלו הם ימי חג לעובד לא יהודי ניתנת לכאורה לפרשנויות שונות.
החוק (פקודת סדרי השלטון והמשפט) קובע: "ימי מנוחה.... יהודי – על מועדי ישראל. לגבי מי שאינו יהודי – על מועדי ישראל או על חגי דתו הכל לפי המקובל עליו".
העובדים ב"שכר" המוסלמים שבוחרים לחוג את חגי דתם ראש השנה ההג'רית (יום אחד), יום הולדת הנביא (יום אחד) עיד אלפטר (שלושה ימים) ועיד אלאדחא (ארבעה ימים) זכאים לתשלום בגין ימי חג אלה.
העובדים התאילנדים בוחרים לחוג 4 ימים (ראש השנה האזרחי, התאילנדי, יום הולדת המלכה, המלך). על פי הפסיקה זכאים עובדים אלו להשלמת ימי חג ל-9 ימים על פי הדין הכללי ול-10 ימים לעובדים בחקלאות.
בזיקה לאמור לעיל יצויין עוד, עובד שבחר מרצונו החופשי לעבוד בימי החג זכאי לתשלום מוגדל בשיעור 150% בדין הכללי ו-175% בחקלאות, (ע"ע 300360/98). במקום בו נכפתה על העובד עבודה בחג זכאי הוא למשכורת בסיסית ובנוסף לשכר עבודה בתעריף חג. על פי הפסיקה עובד שמעסיקו חייב אותו לעבוד בחג יקבל בנוסף לשכר החג (175%-150%) שכר רגיל (100%) היינו: 250%-275%.
בפס"ד (סע"ש 27172-03-14) בתביעת עובד תאילנדי להשלמת ימי חג מָנָה בית הדין בכל שנה את ימי החג העיבריים שלא חלו בשבת מהם ניכה 4 ימי חג ששולמו. ביתרת הימים – השלמה ל-10 - חייב בית הדין את המעסיק.
לא למותר להוסיף כי בצווי ההרחבה אין התייחסות מטוב ועד רע לעבודה בחול המועד או בחודש הרמדאן. ימי עבודה אלו הינם ימי עבודה רגילים וככל שנעשים בימים אלו הסדרים מקלים נעשים אלו במסגרת נוהגים והסכמים מקומיים.
הוראות נוספות - לידיעה
- ימי חג החלים בימי החופשה השנתית אינם נמנים כימי חופש.
- יום בחירה – ע"פ צו ההרחבה בחקלאות זכאי עובד ל-10 ימי חג, 9 כאמור לעיל ועוד יום בחירה. יום זה יכול שיהא אחד מאלה: ערבי חג, ימי צום, מימונה, ל"ג בעומר, חג הסיגאד.
- ימי חול המועד נחשבים כימי עבודה רגילים לכל דבר ועניין כך גם ימי הרמדאן.
- בתביעת עובד יומי שלא במשרה מלאה מחושבת הזכאות לדמי חגים לפי חלקיות המשרה.
- ימי חג מוסלמים:
יום הולדת הנביא – 1 יום.
עיד אל פיטר – 3 ימים.
עיד אל אדחא (חג הקורבן) – 4 ימים.
הראשון במוחרם – ראש השנה המוסלמית – 1 יום.
ימי בחירה:
ערבי חג מוסלמים.
יום עלית הנביא השמימה.
חגי הדרוזים:
חג אלדחא.
חג הנביא שועב (יתרו).
חגי הנוצרים:
חג המולד – 2 ימים.
ראש השנה.
התגלות.
יום שישי לפני פסחא.
יום שני לפסחא.
עליה שמימה.
יום שני לשבועות.
הערה: האמור לעיל אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי.
