קוראיי הנאמנים יודעים וודאי כי עשיית שימוש חורג, כמו למשל, מתן זכות שימוש לצד ג' בקרקע החקלאית, מהווה הפרה של חוק ההתיישבות (להלן: "החוק") וחושפת את המחזיק בקרקע לסנקציות חמורות הקבועות בחוק ובכללן גם הפקעת הקרקע והחזרתה לרשות מקרקעי ישראל. חשוב מאד לדעת כי סיכון נוסף שלוקח מחזיק הקרקע, בהקשר זה, מצוי במישור היחסים שבינו לבין הגוף עימו התקשר לעשיית השימוש החורג. היינו מול צד ג' אשר אפשרתם לו לעשות שימוש בקרקע החקלאית שברשותכם. כך, סעיף 12 לחוק קובע כי מי שהתקשר עם מחזיק בפעולה המהווה שימוש חורג זכאי לפיצויים מאת המחזיק ותביעתו תידון בועדת ההכרעה. מקרה כגון זה נידון בפסק דין שניתן לאחרונה (7.5.19)* בועדת ההכרעה ובפאת חשיבותו בחרתי להביא את עיקריו בפניכם.
התובעת באותו עניין היא חברה אשר עיסוקה העיקרי הוא גידול ושיווק דשא. הנתבעת היא אגודה שיתופית, המחזיקה בקרקע הרלוונטית. החל משנת 2005 נחתמו בין הצדדים הסכמים לעיבוד הקרקע לשם גידול דשא. הצדדים הסכימו כי לצורך הגידול תעמיד הנתבעת את השטח והקצבת המים, ואילו התובעת- את התשומות במלואם, וכן את הידע בגידול, מיון ושיווק. כמו כן, תהיה אחראית הנתבעת לשטח ולגידולים ותישא בכל עלות או נזק עקב כך. עוד צוין כי הנתבעת תהא זכאית לחלק יחסי מהרווח, אך לא תחויב בגין חלק כזה או אחר מכל הפסד או נזק ואלו יחולו רק על ה"מעבדת" קרי, התובעת.
בחודש ינואר 2012 הגישה הרשות המוסמכת לפי החוק תביעה לוועדת ההכרעה כנגד הנתבעת והתובעת בגין עשיית שימוש חורג. להגשת התביעה קדמו סיורים שנערכו בשטחי הנתבעת ע"י פקחי הרשות ומכתבי התראה שנשלחו בעקבותיהם. ביום 31.8.12 נתנה הוועדה תוקף של פסק דין להסכמה שהושגה בין הרשות המוסמכת לבין הנתבעת לפיו השימוש החורג בקרקע ייפסק.
בכתב התביעה טענה התובעת כי במועד החתימה על ההסכמים לא הכירה את חוק ההתיישבות ולא ידעה כי יש צורך באישורם אצל הרשות המוסמכת, שכן אחרת לא הייתה משקיעה מאות אלפי ₪ ללא אישור. עוד נטען כי חרף פניית הרשות המוסמכת אל הנתבעת והדרישה להסדרת השימוש - לא עדכנה הנתבעת את התובעת על הצורך בהסדרה זו ו/או על עצם הפנייה אליה ולא פעלה כנדרש לשם ההסדרה, ומשכך בסופו של יום הוגשה תביעת הרשות המוסמכת ממנה נודע לתובעת על הדרישות להסדר השימוש החורג לראשונה. עוד נטען כי חרף האמור בסעיף 8 להסכם, לפיו "היה ורשות כל שהיא תאסור על קיומו או המשכו של הסכם זה... הצדדים יעשו כל מאמץ משפטי סביר על מנת לקיים הסכם זה ככתבו ולא ינקטו בכל פעולה שהיא העומדת בניגוד להוראותיו ותכליתו...", סירבה הנתבעת לאפשר לתובעת לעבד את הקרקע ואף הורתה לחברה שסיפקה את המים לסגור את אספקת המים.
בראשית פסק הדין קובעת ועדת ההכרעה כי אמנם הוראות ההסכמים שכרתו הצדדים מנוגדות לחוק ההתיישבות ומדובר למעשה במסווה של חוזי שכירות. עם זאת, בניגוד לנטען בכתב התביעה, הוועדה קובעת כי שני הצדדים ידעו או היו צריכים לדעת על כך שההסכמים מנוגדים להוראות חוק ההתיישבות וחרף זאת כל אחד מהם בחר לעצום עיניים- מסיבות ברורות ואינטרסים משותפים. הוועדה מציינת כי נציג התובעת הינו חקלאי מזה עשרות שנים והוראות החוק ודאי לא אמורות להיות זרות לו. לכל הפחות היה עליו להתייעץ עם עו"ד או בר סמכא בתחום ההתיישבות, בטרם חתם על ההסכם. כמו כן, הוראות סעיף 8 הנ"ל והעובדה שחתם על הסכם שותפות במסווה של חוזה שכירות מלמדות כי הכיר את הוראות החוק.
עם זאת, הוועדה קובעת כי חומר הראיות שהובא לפניה מצביע על כך כי הנתבעת לא גילתה ביודעין בזמן אמת לנציגי התובעת על הסיורים של הפקחים מטעם הרשות וכן על מכתבי ההתראה שנשלחו בדבר "השימוש החורג" עוד בשנת 2010. בין הנתבעת לרשות המוסמכת היו חילופי מכתבים ואף התקיימו פגישות אליהן לא הוזמנה התובעת.
התביעה שהגישה הרשות כנגד האגודה בשנת 2012, ואשר העתק ממנה נשלח על פי החוק גם אל התובעת, היא שהבהירה לתובעת את מצב הדברים העובדתי והמשפטי, לפיו על אף התראות חוזרות ונשנות שהתקבלו אצל הנתבעת, היא לא הסדירה ו/או פעלה להסדיר את ההיתרים הנדרשים לשם המשך פעילות התובעת בקרקע ועיבודה, ומשכך היא נדרשת להפסיק פעילות זו.
הוועדה קבעה כי בנסיבות העניין התנהלות הנתבעת הייתה חסרת תום לב, בניגוד להסכמות ולציפיות הצדדים המעוגנות בהסכם, ורשלנית מניה וביה. בהתנהלותה גרמה הנתבעת לכך כי לתובעת לא היה די זמן בפועל על מנת לאתר קרקע חלופית לגידוליה, ולמעשה נאלצה לפנות את הקרקע בחלוף חודשיים וחצי ממועד מתן פסק הדין, תוך הפסדים כספיים לא מבוטלים, על פניו.
לאור קביעות אלו חוייבה הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 651,360 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 153,000 ₪.
* ו"ע (שלום ת"א) 33256-10-12 דשא יצהר בע"מ נ' ינוב מושב עובדים להתיישבות חקלאית (פורסם בנבו, 07.05.2019)
