מושבים שונים מעוניינים בהקמת תחנת דלק מסחרית בשטחיהם.
בפסק דין שניתן לאחרונה (6.3.19) בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה נדונה השאלה האם הקביעה בתכנית המתאר המקומית, שמתירה הקמת תחנת תדלוק פנימית לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, מלמדת על איסור להקמת תחנת תדלוק מסחרית במקרקעין?
הדברים נשוא פסק הדין יכולים להשליך גם על ההתנהלות הנכונה מול מושבים לכן לנוכח חשיבותו של פסק הדין ראיתי לנכון להביא את עיקריו בפניכם.
באותו עניין התקשר קיבוץ עם חברה להקמת תחנת דלק מסחרית בקרקע של הקיבוץ, ולאחר מכן הגיש לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר להקמת התחנה.
בהחלטתה מיום 20/02/18 קבעה הוועדה המקומית כי לא ניתן לתת היתר להקמת תחנת תדלוק במקרקעין מכוח תכנית המתאר המקומית, מאחר והתכנית מתירה הקמת תחנת תדלוק פנימית לשימוש התושבים בלבד, ואינה מאפשרת הקמת תחנת תדלוק שהינה תחנת תדלוק מסחרית. הקיבוץ והחברה הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית אך זה נדחה על ידי וועדת הערר. הקיבוץ והחברה מיאנו להשלים עם החלטה זו והגישו עתירה כאמור לבית המשפט לעניינים מנהליים.
במסגרת פסק דינו מציין בית המשפט כי המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת פרשנית בעיקרה, הנוגעת לאיזון הראוי בין הוראת תכנית המתאר הארצית לבין הוראות תכנית המתאר המקומית. כך, סעיף 8 לתכנית המתאר הארצית קובע כי: "...מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין לתעשייה או לשימוש משולב הכולל תעשייה... רשאי מוסד תכנון להתיר הקמת תחנת תדלוק מכל דרגה, וזאת כשאין בתכנית כאמור (התכנית המתאר המקומית – א.ר.מ.) כוונה אחרת משתמעת לעניין הקמת תחנות תדלוק בתחומה". סעיף 4.4.1. לתכנית המתאר המקומית קובע כי ניתן להקים בשטח שייעודו תעשייה, בין השאר: "תחנת דלק פנימית (הכוללת מוסך קיים, תחנת שטיפת רכבים, סככת חניה לרכב חקלאי) לשימוש התושבים בלבד".
אם כן קובע בית המשפט, השאלה הפרשנית שעומדת על הפרק היא אם ניתן ללמוד מכלל הכן את הלאו. משמע, האם הקביעה שבסעיף 4.4.1 לתכנית המתאר המקומית שמתירה כאמור הקמת תחנת תדלוק פנימית לשימוש התושבים בלבד, מלמדת על "כוונה אחרת משתמעת", כהגדרת המונח בסעיף 8(א) לתכנית המתאר הארצית, לפיה חל איסור על הקמת תחנת תדלוק מסחרית במקרקעין.
על פי ההלכה, נקודת המוצא לפרשנותה של נורמה חקיקתית, ובכלל זה הוראת תכנית מתאר היא בלשון בה נקט המנסח, כאשר מבין שלל האפשרויות שהפירוש המילולי סובל תיבחר הפרשנות שמגשימה באופן מיטבי את תכלית הנורמה. בעניין זה נקבע לא אחת בפסיקה כי יש לנקוט משנה זהירות בשימוש בעיקרון הפרשני לפיו מכלל ההן נלמד הלאו.
בענייננו קובע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע כי ההוראה שבסעיף 4.4.1 לתכנית המתאר המקומית ואשר נוגעת להקמת תחנת תדלוק פנימית במרחב הקיבוץ לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, נועדה לשלול או להתנות על זכותו של הקיבוץ להקים בשטחי התעשייה מכוח הוראת סעיף 8(א) לתכנית המתאר הארצית תחנת תדלוק מסחרית, והמהווה הסדר שלילי. עוד קובע בית המשפט כי בהינתן המדרג ההיררכי בין התכנית שעומדות על הפרק, הוא סבור כי הפרשנות שמתיימרות וועדת הערר והוועדה המקומית לתת לביטוי "כוונה אחרת משתמעת", פרשנות אשר שוללת הקמתן של תחנות תדלוק מסחריות באזור התעשייה של הקיבוץ, אינה יכולה לעמוד. שכן, פרשנות זו מתעלמת מהתכלית של תכנית המתאר הארצית, שמתירה מתן היתר לתחנת תדלוק שלא על פי תכנית לתחנת תדלוק, וזאת מטעמים של עידוד תחרות בשוק הדלק.
בכל מקרה, ומכוח המדרג התכנוני הקיים, בית המשפט מקבל את טענת הקיבוץ והחברה לפיה אין בהקמת תחנת תדלוק לשימוש תושבי הקיבוץ בלבד, כדי לחסום את האפשרות בפני הקיבוץ להקים תחנת תדלוק מסחרית, ככל שהתנאים התכנוניים יאפשרו את הקמתה.
בית המשפט ממשיך וקובע כי לפי סעיף 8(א) לתכנית המתאר הארצית ניתן להקים תחנת תדלוק גם ללא תכנית מפורטת, בהתקיים שני תנאים: האחד, קיימת תכנית מקומית בה מוגדר יעוד המקרקעין עליה עתידה התחנה לקום כמקרקעין המיועדת לתעשייה או לשימוש משולב הכולל תעשייה, משרדים ומסחר, או לייעוד של חניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד; השני, אותה תכנית מקומית כוללת הוראות של תכנית מפורטת. בית המשפט קובע כי התנאי הראשון מתקיים בענייננו. עם זאת, עיון בהוראות תכנית המתאר המקומית של הקיבוץ, מלמד כי זו מפרטת עקרונות כלליים בלבד, ואינה ברמת הפירוט הנדרשת לצורך בחינת הקמתה של תחנת תדלוק מסחרית. משכך, בית המשפט קובע כי לצורך הקמת תחנת תדלוק מסחרית לא ניתן להסתפק בהגשת בקשה לקבלת היתר בהליך רישויי, והקיבוץ והחברה נדרשים להגיש תכנית מפורטת, שתיבחן בהליך תכנוני סדור.
*עת"מ (מינהליים חי') 32932-09-18 קיבוץ ברקאי אגודה שיתופית נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז חיפה (פורסם בנבו, 06.03.2019)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
