הרקע
אריה הינו בעל משק חקלאי פעיל במושב שדמות דבורה, ועיקר עיסוקו ברפת חלב, גידול עגלות ועגלים לפיטום. לטענתו הוא שימש במשך 40 שנה בתפקידים ציבוריים במושב ומחוצה לו, ובין היתר כחבר בוועד אגודת המושב.
אריה טען כי אורן, בנו של בעל הנחלה הסמוכה, החל בהקמת אתר קמפינג בשטח חקלאי, ובשיחות שהיו לו כיו"ר האגודה עם אורן ואביו, הוסבר כי ייקח זמן להשגת האישור לשינוי ייעוד השטח. עוד טען אריה, כי ועד האגודה מעולם לא קיבל מאורן או אביו בקשה לחתום על תכניות הנוגעות לאתר שהוקם, כאשר חתימת ועד המושב דרושה היות שהוא חוכר את השטח מרשות מקרקעי ישראל.
כנגד אורן ואביו הוגש כתב אישום בגין עבירות לפי חוק התכנון והבנייה, ולטענת אריה, בעקבות זאת החל מסע רדיפה של אורן כנגדו, אשר כלל שליחת מכתב לתיבת הדוא"ל של הועד המקומי ביישוב, בו כונה בשמות גנאי ויוחסו לו מתן וקבלת שוחד.
אריה טען כי המכתב התקבל ע"י חברי הועד המקומי, ואלו ביקשו שלא לפרסם את המכתב בשל תוכנו. לטענת אריה, על אף שהמכתב לא אושר להעברה כלל חברי המושב, הוא הגיע אל מספר רב של חברי המושב והפך לשיחת היום.
אריה טען כי מטרתו של אורן הייתה פגיעה בשמו הטוב ברבים, ביזויו, השפלתו ופגיעה במשרתו הציבורית ומשלח ידו, אי לכך, עתר לביהמ"ש לחייב את אורן בתשלום 75,000 ₪ בגין הוצאת דיבה.
בתגובה, טען אורן כי המיזם התיירותי שכלל אוהלים בדואים במשק אביו הוקם בסמיכות לרפתו של אריה ואורחי הפרויקט סבלו בשל כך מהריחות והרעש של מכונות החליבה. לטענתו, שנה לאחר הקמת הפרויקט, הוא זומן לחקירה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בגין עבירות בניה על קרקע חקלאית ושימוש שלא לפי הייעוד, ונמסר לו כי אריה הוא זה שדיווח על כך.
עוד טען אורן כי בעקבות הריחות והרחקת האורחים, נקלע העסק לקריסה כלכלית, דבר שגרם לו לבעיות פיזיות ונפשיות ומצב זה הביאו לכתיבת המכתב, בו הוציא את תסכולו וזעמו כנגד הלשנת אריה, מתוך מטרה להעביר מסר לחברי המושב, לפיו אריה זורע הרס אצל שכניו במקום לדאוג לפיתוח היישוב, ואף משכיר בעצמו מבנה חקלאי למטרת מגורים.
דיון והכרעה
ביהמ"ש קבע כי אמירותיו של אורן היו מיועדות לאנשים נוספים מלבד אריה, והגיעו בפועל לאנשים אחרים זולת אריה, ולכן יש לראות במכתב "פרסום" על פי חוק לשון הרע.
עוד קבע ביהמ"ש, כי היה באמירותיו של אורן כלפי אריה כדי לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות ואמירותיו פוגעות בו בהיותו חבר המושב, ומהווים לשון הרע.
ביהמ"ש דחה את טענתו של אורן, לפיה המכתב נכתב לאור המצוקה הכלכלית ומצבו הרפואי והנפשי, וקבע כי גם אם האמירות נאמרו בשעת כעס תוך שסבר כי אריה הלשין עליו לרשויות התכנון, ההלשנה לא הוכחה, הינה בגדר השערה בלבד, ולא מצדיקה את התנהגותו שלוחת הרסן של אורן.
ביהמ"ש הוסיף כי על אף שלא כל גידוף ייחשב לשון הרע, בנסיבות בהן אורן קילל את אריה באמצעות מכתב ששלח לוועד המושב, כאשר טענותיו כלל לא הוכחו, מדובר בביטויים שהם בבחינת לשון הרע. ביהמ"ש ציין כי אורן לא הוכיח שעומדת לרשותו איזו הגנה מההגנות הקבועות בחוק.
סיכום
ביהמ"ש קבע כי התקיימו יסודות עוולת לשון הרע. יחד עם זאת, מאחר ולא הוכח שהפרסום הגיע לגורמים נוספים פרט לחברי ועד המושב, העמיד ביהמ"ש את גובה הפיצוי על סך של 5,000 ₪ בלבד. עוד פסק ביהמ"ש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.
תא"מ (שלום)(נצרת) 57201-10-15 אריה נ' אורן, פס״ד מיום 17/06/2016
