הרקע
בראשית ימי המדינה חתמו המושבים יגל וצפריה על הסכם חכירה ישיר עם הסוכנות היהודית שהייתה אז הגוף האמון על ההתיישבות. בשנות ה-60 נכנסה לתמונה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) אשר קיבלה את הניהול על קרקעות ישראל. בעקבות השינוי, חתמו המושבים על הסכם משולש עם רמ"י והסוכנות ולפיו רמ"י מחכירה את משבצת הקרקע לסוכנות למשך שלוש שנים ליישובה וזו מוסרת את הקרקע לאגודות בכדי שיקימו שם מושבים. כך, משך שנים, החוזה חודש בכל שלוש שנים.
בנוסף לכך חתמו המושבים עם הסוכנות על הסכם התיישבות בו הוסדרו ענייני תשלום ההלוואות שהסוכנות תעניק למושבים, והצהרות בר רשות המסדירות את תנאי השימוש של המושבים בנכסים שמעמידה להם הסוכנות.
בשנת 1994 הופקעו מהמושבים שטחים גדולים לצורך הרחבת נמל התעופה בן גוריון, והמושבים קיבלו מהמדינה פיצוי. בעקבות זאת, הגישה הסוכנות תביעה כלפי המדינה והמושבים בה טענה כי גם היא זכאית לקבל פיצויים בגין ההפקעה וזאת בשל היותה בעלת זכויות קנייניות בקרקע מכוח החוזה המשולש.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענות הסוכנות וקבע כי קיימת לסוכנות זכויות שכירות בקרקע ולכן היא זכאית לקבלת חלק מהפיצוי בגין הפקעת קרקעות המושבים על כך הגישו המדינה והמושבים ערעור בפני ביהמ"ש העליון.
במסגרת הערעור חזרו המושבים על טענותיהם אשר גובו גם בעמדתה של המדינה, כי על אף שהחוזה המשולש מתייחס לסוכנות כשוכרת, הוא למעשה העניק למושבים את מלוא זכויות השימוש וההחזקה בקרקעות והם אלה ששילמו עבורן. לכן טוענים המושבים, אין להתייחס לזכויות של הסוכנות בקרקע כזכויות שכירות ואין היא זכאית לקבל כספים מפיצויי ההפקעה, אלא רק החזר כספים עבור השקעותיה בקרקע והחזר החובות אשר חייבים לה המושבים. אלא שלטענתם לא הוכיחה הסוכנות כי ביצעה השקעות או שהמושבים חייבים לה כספים.
למעשה, טענת המושבים היא, שמטרתה של הסוכנות היה ועודנו לעזור ליישב את הארץ ואין היא מבצעת תפקידה זה למטרות רווח.
מאידך טוענת הסוכנות, כי פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי ניתנה כדין, וכי היא אכן בעלת זכויות שכירות בקרקע מכוח החוזה המשולש. הסוכנות דוחה את טענות המושבים כי החוזה המשולש מעניק לה זכויות רק בנוגע להחזר הכספים שניתנו בהלוואות וטוענת כי עניין הביטחונות הוסדר בהסכמים הנפרדים שחתמה מול המושבים, כך שהחוזה המשולש כלל אינו מתייחס לעניינים אלו ומעניק לה זכויות שכירות מלאות.
לעניין הטענה כי הזכויות בקרקע ניתנו לה לצורך יישוב הקרקע בלבד ולא למטרות רווח טוענת הסוכנות כי נאמנותה נתונה למימוש מטרותיה, ולכן כאשר מדובר בפיצויי הפקעה גדולים העולים על שוויה של הקרקע, מחויבת היא לעמוד על כך שלפחות חלק מהכספים יגיעו לידיה וישמשו לצורך קידום מטרותיה של הסוכנות ולא שיגיעו לידיים פרטיות.
דיון והכרעה
ביהמ"ש העליון פתח בכך שפקודת הקרקעות מזכה בפיצויי הפקעה כל מי שהיו לו זכות או טובת הנאה בקרקע שהופקעה, ולכן יש לבחון מה טיבן של הזכויות שניתנו לסוכנות לגבי הקרקעות והאם הן מצדיקות קבלת פיצוי עפ"י דרישות החוק.
בעניין זה קבע ביהמ"ש כי למרות שהסוכנות מוזכרת בחוזה המשולש כשוכרת אין לסוכנות זכויות שכירות בקרקעות, וזאת מכיוון שהיא העניקה את כל זכויותיה מכוח החוזה למושבים וכן המחתה להם את חובותיה כלפי רמ"י. אי לכך, יש לקבוע כי זכויותיה של הסוכנות כשוכרת מכוח החוזה המשולש הועברו לידי המושבים.
עוד קבע ביהמ"ש, כי זיקתה של הסוכנות לקרקע הינה מכוח תפקידה כגורם המיישב הפועל ליישוב הארץ ולצורך כך בלבד ניתנה לה הרשאה בקרקעות. בשל האמור, הרי שאין מקום לכך שהסוכנות תסתכל על רווח כלכלי ורצונה לקבל את כספי הפיצויים נראים בעיני ביהמ"ש כזרים לפעילותה ולתפקידה.
מכיוון וביהמ"ש קבע כי אין לסוכנות זכויות שכירות מכוח החוזה המשולש, הרי שלא ניתן לראות בה כבעלת זכות או אפילו טובת הנאה בקרקעות, וממילא אין היא זכאית לקבל פיצויים בגין הפקעת הקרקע, פרט לפיצויים עבור השבחת הקרקע, אשר לא הוכחו במקרה דנן.
סיכום
ביהמ"ש קיבל פה אחד את הערעור, הפך את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי, וקבע כי הסוכנות אינה זכאית לקבל פיצויים בגין הפקעת קרקעות המושבים.
הסוכנות חויבה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ לכל אחד מן המושבים, וכן סך 80,000 ₪ למדינה.
ע"א 8378/11 יגל מושב עובדים ואח' נ' הסוכנות היהודית ואח', פס״ד מיום 27/10/16
