מאז המחאה החברתית הופכת אותנו הממשלה למדינת יבוא. במסווה של מאבק ב'יוקר המחיה' פוגעים משרדי האוצר והחקלאות בבטחון המזון של ישראל וכך, בעוד חקלאים פושטים רגל, שר האוצר דואג לטייקונים.
לכאורה, צעדי הממשלה מוטים לטובת הצרכן כשמפעלים, חקלאים ויצרני מזון לא מעניינים את המדינה. עם זאת מסתבר שלמרות כל הרפורמות ביבוא – המחירים לצרכן ממשיכים לעלות ומי שבפועל נהנה מצעדי הממשלה הם הטייקונים, היבואנים הגדולים וחברות השיווק הגדולות. מחקרים שנערכו לאחרונה מצביעים כי הכנסה ממוצעת חודשית של משפחה היא 14500 ש"ח, כאשר ההוצאות על מזון עומדות על 2400 למזון מתוכם 1350 ש"ח על פירות ירקות חלב ומוצריו בשר.
קחו למשל את ענף הדגים. 85% מתצרוכת הדגים היא יבוא - בעיקר מסין, שמציפה אותנו בדגים זולים שאיכותם מוטלת בספק. ברגע שיירדו המכסים על הדגים נוצף בדגים מסין, אבל המחירים יעלו כי הנסיון מלמד שהסינים יפסיקו לסבסד את הדייגים שלהם עם הזמן. בנוסף, עצם היבוא לא יוריד את המחיר בין היתר בגלל עלויות השינוע.
כך קרה בפסח האחרון. כדי להוריד את המחיר לצרכן הורידו מכסים אלא שבמקום שהצרכנים ייהנו מהורדת המכסים, בפועל היבואנים ניצלו את הורדת המכסים כדי לשאיר את הכסף בכיס במקום לגלגל את הורדת המכסים לצרכן. כך, הדגים הוזלו בשקל וחצי כתוצאה מהיבוא, אך היבואנים הרוויחו כ-40 מיליון שקל בתקופה קצרה מאוד (מתוך דו"ח מחלקת המחקר של הכנסת).
דוגמא נוספת לכך שאין חשיבה רוחבית. בימים אלה החליט שר האוצר להגדיל את יבוא הבשר הטרי ב-5,000 טונות נוספים תמורת תמיכה ישירה במגדלי הבקר במרעה ולמגדלים במפטמות. אמנם הובטח סכום רב שנתי של תמיכה ישירה למגדלים, אלא שיבוא בסדר גודל כזה – עלול למוטט את הענף כולו. למרות שהחלופה תהיה כביכול של בשר טרי במקום בשר קפוא, המשמעויות עלולות להיות הרסניות.
צריך לזכור שמחיר המטרה של החלב מורכב גם מהתמורה שמקבלים החקלאים ממכירת עגלים. ברגע שבגלל היבוא יפסיקו לגדל עגלים, מחיר המטרה של החלב יעלה (נוסחא אוטומטית שנקבעת על ידי האוצר) והענף כולו עלול להיכנס לסחרור.
תוצאותיה של מדיניות הממשלה כבר נתנו סימנים בכל חלקה טובה. למרות שאין ירידה בתפוקת התנובה החקלאית יש ירידה ברווחי החקלאים ומידי שנה יותר ויותר חקלאים מפסיקים לעבד ומחפשים מקורות הכנסה חליפיים (על פי הלמ"ס יש כיום כ- 15 אלף חקלאים שמתפרנסים מחקלאות. 20% מתוכם במשרה חלקית, זאת כאשר בשנות ה- 80 היו 50 אלף חקלאים).
אלא שבטווח הארוך לא מדובר פה רק בפגיעה במקור פרנסה של החקלאים אלא בפגיעה אסטרטגית במשק הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפוך למדינת יבוא, שכן בעת מבחן או חס וחלילה אמברגו, לא יגיע מזון לארץ. בהינתן שאנו מצויים במציאות של סכסוך מתמשך, מדובר בסיכון קיומי של ממש.
כידוע, ישראל מייצאת ידע חקלאי לכל העולם כששטחי החקלאות משמשים חוות נסיונות אבל ברגע שהחקלאות גוועת, גם הפיתוח יגווע.
החקלאות היא לא עוד סעיף תקציבי. החקלאות היא ערך. החוסן הלאומי של מדינת ישראל, בפריפריה בכלל וביישובי הגדר ועוטף עזה בפרט, מתבסס על קיומה של ההתיישבות החקלאית.
ההתיישבות החקלאית מהווה עוגן כלכלי איזורי ומבטיחה ביטחון תזונתי לכל תושבי המדינה, במחירים סבירים, ולאורך כל השנה, תוך צמצום התלות ביבוא של תוצרת חקלאית טריה במקרה של חרמות ומצבי מלחמה.
בשנים האחרונות האוצר מנסה להרוס את החקלאות שהיא תפארת המדינה והתוצאה ברורה: לולים, רפתות, מטעים ועוד, פשוט נעלמים ונסגרים.
ישראל תומכת הכי מעט בחקלאים ביחס למדינות ה- OECD וכך בעוד חקלאים פושטים רגל, שר האוצר דואג לטייקונים ולייבואנים. כתוצאה ממדיניות הממשלה חוסלו אט-אט המגדלים הקטנים. 25% מהמשקים בערבה התמוטטו בשנים האחרונות וכאשר אין חידוש שטחי הגידול, יש מחסור בתוצרת והאדמה הופכת חרבה.
כדי להוריד את יוקר המחיה אין די בהורדת מכסים- אלא בשידוד מערכות בכל הנוגע להתייחסות לחקלאות בישראל. כך למשל, בכסף קטן ניתן לשמר את החקלאות כמו למשל הקמת שוק סיטונאי חדש לתוצרת החקלאית כדי לפתור חלק מפערי התיווך, אבל ראש הממשלה ושר האוצר לא רוצים להתעמת עם הטייקונים ועם רשתות השיווק.
ללא הבנה שמדובר באינטרס כלכלי של המדינה, אנו נראה גוויעת החקלאות בארץ ותוך מספר שנים לא יהיו חקלאים בארץ.
ירון סולומון משמש מנהל המחלקה להתיישבות בתנועת האיחוד החקלאי ומרכז ועדת המשק
